כולם אשמים

החברה ישראלית עברה השבוע ימים קשים במיוחד. נכשלנו כעם וכחברה.
איך קרה שחברה שלמה בתוכנו, מרגישה רגשות תסכול, חוסר הטמעה ואי השתלבות בחברה הישראלית עד כדי כך שהיא מאבדת שליטה (לחלוטין!!!)
מחאת קהילת יוצאי אתיופיה סחפה אחריה הפגנות קולניות בכל רחבי הארץ.
בגזרה שלנו, צומת פולג נחסם לשעות ארוכות, בליל יום שלישי אף נשרפה כליל ניידת משטרה, וכן נרשמו אירועים אלימים בכל רחבי הארץ.
ונדליזם טהור, צמיגים שרופים, עצים שנעקרו לצורך חסימת דרכים, וכל מה שרק עולה על הדמיון, או בעצם כבר מעל הדמיון.
חסימות כבישים למעלה מחמש שעות, מכוניות משטרה שרופות ואבנים שנזרקו באוויר.
ילדים, מבוגרים, יולדות, אנשים בדרך לבדיקות, אנשים בדרך להופעות או לשמחות – את כולנו זה תפס… רובנו לא הגענו ליעד, בטח לא בזמן.
שעות על גבי שעות אנשים הסתכלו בתסכול האחד על השני, כ"בני ערובה" של מחאת האתיופים.
יקח לנו הרבה זמן כ"חברה", להבין איך מתמודדים, והכי חשוב להפנים שאלימות לא פותרים באלימות.
מה קורה פה? המון תסכול, זעם ואיבוד שליטה.
אני מאמין בלב שלם, שכולנו שווים ללא הבדלי דת, גזע או מין.
אני גם מאמין בזכות הדמוקרטית להפגין ולמחות. בטח למחות כנגד גזענות ואפליה זו או אחרת.
אבל האם כך נראית מחאה???
אסיים בציטטה שאומרת הכל: "האלימות שלנו מופנית כלפינו חזרה, כפי שקורה כאשר אנו מתנגשים במראה".
ואסיים בתקווה לימים שלווים ומאוחדים יותר שלנו כחברה ובטח כעם.