אוסומעין ברקא היה ילד בחבל דארפור כשהמלחמה הרסה את משפחתו. מאז הוא נדד בין מחנות פליטים ומדינות עד שהגיע לישראל שהפכה עבורו לביתו השני. כעת, כשהוא לפני סיום התואר הראשון במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוא מנסה לעזור לחבריו המועמדים לגירוש ומבקש מאיתנו להיזכר בהיסטוריה שלנו.
בהרבה מובנים, הילדות של אוסומעין ברקא הסתיימה בגיל 9. מאז ובמשך 15 השנים האחרונות, מילאה המציאות את החיים של מי שנולד בכפר קטן בחבל דארפור, בסדרת חוויות מחרידות ועצובות, אך גם בהמון חכמה, מנהיגות ואיך שהוא, גם באופטימיות. עכשיו כשהוא נמצא על סף סיום התואר הראשון שלו במרכז הבינתחומי, האיש שנאלץ כילד לנדוד בכוחות עצמו על פני רבע מהיבשת האפריקאית כדי להגיע לכסא הסטודנט בהרצליה, מנסה להדביק גם את חבריו המועמדים לגירוש מישראל באותה הגישה החיובית שאותה הוא מצליח לשמר.
"במשך השנים ועם כל המדינות שבהן עברתי, הבנתי שאין דבר כזה מקום מושלם" אוסומעין מספר, "בישראל היו דברים שקרו שמאוד התאכזבתי מהם, ומצד שני אני יכול להגיד שאני פוגש כאן את החלומות שלי וזוכה להגשים אותם. אבל מעל הכול, אני מרגיש שישראל היא הבית השני בחיי. מאז שנאלצתי לעזוב את הכפר בו נולדתי ניסיתי לחיות במספר מקומות, ורק כאן אני מרגיש כך".
מדארפור ועד מצרים
מבעד לכל הזוועות שחווה מאז החל רצח העם בדארפור ב – 2003, מצליח אוסומעין לזכור לטובה את הילדות בכפר הולדתו. "היו לנו שם חיים מאושרים" הוא מעיד, "היו מרחבים שבהם יכולנו להסתובב ולשחק ולמשפחה היו הרבה עיזים ופרות שאיתן יצאנו למרעה. אהבתי לטייל איתן ביחד עם אחי הגדול שהיה רועה צאן ונהניתי מאוד לשחק כדורגל עם הילדים האחרים, כשאת הכדור היינו מכינים מבדים. לא ידעתי מה משמעות המילים ממשלה, מלחמה או רצח, מכיוון שההורים רצו לחסוך ממני את כל הדאגות ואמרו לי תמיד שמה שאני רואה מסביבי בכפר זו המציאות".
מתי הגיעה אליכם המלחמה?
"זה היה ביום שישי אחד, בגיל 9. היינו בארוחה משפחתית ולאנשי הכפר היה הסכם שאם שומעים ירי יותר מפעמיים, זה סימן שתוקפים את הכפר וכל משפחה צריכה למגן את עצמה. שמענו כמה יריות ואבי ואחי הגדול יצאו כדי לעזור להגן על הכפר והצאן. אמי ושתי אחיותיי נשארו איתי ונעלו את הבית. הג'נג'ווידים, שהם אנשי המיליציות, עברו בכל בתי הכפר, רצחו את כל הבנים, גם אם הם היו ילדים, והיכו ואנסו את הנשים. אמי חיפשה אותי לבת, כשנתנה לי את הבגדים של אחותי הגדולה כדי להציל אותי. כשהגיעו הג'נג'ווידים אלינו, הם היכו את אמי ושאלו אותה איפה הבנים שלה. היא אמרה שאין. מכיוון שהם היו במסע כיבוש אינטנסיבי, לא היה להם זמן לאנוס אותה והם פשוט נעלו אותנו בבית והציתו אותו מבחוץ. פתח מילוט סודי שהיה לנו, הוא שאיפשר לנו לצאת מהבית שעלה באש וכך ניצלנו".
אוסומעין, אימו ושתי האחיות אמנם ניצלו מהאש, אך כשברחו אל הכפר הסמוך, הם נתקלו בגופות האב והאח שנרצחו על ידי הג'נג'ווידים. אוסומעין, רק בן 9, קיבל הוראה מאימו לרוץ אל הכפר הסמוך בכדי להזעיק עזרה, וביחד עם האנשים שהצליח לגייס, הם גררו את הגופות.
לאן ברחתם אחרי שעזבתם את אזור הכפר שלכם?
"גרתי שלוש שנים במחנה הפליטים הזה. אמי ואחיותיי נמצאות שם עד היום. היו שם חיים קשים מאוד עם צפיפות נוראית ומחלות, ואחרי שלוש שנים החלטתי שעומדות בפניי שתי אופציות. האחת, לחזור ולהילחם עבור הכפר ממנו הגעתי. השנייה, לברוח למקום אחר במטרה לחפש חיים נורמליים עם מסגרת וחינוך. כשאמרתי לאמי שאני רוצה לעזוב, היא בשום אופן לא הסכימה שאלך להילחם. היא הסבירה לי ששפיכות דמים ומלחמה הן לא הפיתרון ואמרה שאלך למצוא מקום בו אוכל לקבל השכלה ושבו אוכל להפוך למנהיג שיידע למנוע מלחמות. האמת היא, שהייתי אז רק בן 13 ולא הבנתי את כל מה שהיא אמרה לי. אבל היום אני מבין ופועל לפי מה שציוותה עליי עוד אז".
לאן עברת ממחנה הפליטים?
"הגעתי ללוב, שם הצטרפתי לקהילת אנשים מכפר הולדתי והצלחתי לקבל מימון עבור לימודי אנגלית בעיר בנגאזי. לאחר מכן הבנתי שלוב לא חתומה על אמנת הפליטים ושלא אוכל לקבל שם זכויות שיאפשרו לי ללמוד ולהתקדם. השמועות על אנשים שאיבדו את חייהם בדרכם לאירופה, הורידו את האופציה הזו מהפרק מבחינתי, וכשחבר סיפר לי שבמצרים הלימודים זולים יותר מבלוב, החלטנו לנסות ולהגיע לשם".
איך הגיעה ההחלטה לעבור לישראל ממצרים?
"הייתה תכנית בטלוויזיה במצרים שסיפרה על ההיסטוריה של העם היהודי. כשדיברו על השואה ועל הסבל שחווה העם היהודי, הרגשתי בפעם הראשונה שאני מזדהה עם עם אחר. אמרתי לחבר שנסע איתי שאם היהודים עברו את השואה, הם בטוח יבינו את המצב שלנו ויזדהו גם הם עם הסיפור שלנו".
תפילין וגולני
עם התקווה שאולי מצא מדינה שתהיה מוכנה לקלוט אותו, אוסומעין הצטרף לקבוצה של 12 אנשים במסע ממצרים לעבר ישראל, ולמרות הסכנה הגדולה שבמעבר הגבול, הוא החליט שזו המדינה בה הוא רוצה לחיות. במסע הזה, נרצחו שלושה מחבריו על ידי הצבא המצרי, אך לאחר שהוברח מקהיר לסיני ואחרי ארבעים קילומטר של צעידה, הגיעו הוא ושאר השורדים לצד הישראלי של הגבול בדרום.
איך היה המפגש הראשון שלך עם העם היהודי?
"כשחצינו את הגבול, היו שם חיילים ישראלים שעצרו אותנו, ואחד מהם עשה דבר מדהים הוא נתן את הנעליים שלו לאחד החברים במסע שהיה יחף ומלא פציעות ברגליים. אמרתי לחבר שהגיע איתי מלוב 'אתה רואה? אלה אנשים שחוו את אותו הדבר, אחרת החייל לא היה עושה את זה'. הרגשתי שאם ההתחלה טובה, גם התוצאה תהיה טובה".
ולאן החיילים לקחו אתכם?
"במשך חודש וחצי הוחזקתי בבית הסוהר סהרונים. לאחר מכן כששוחררתי לקחו אותי לתחנה המרכזית בבאר שבע. הם אמרו לי שמכאן אני צריך להסתדר לבד. הייתי בן 15, לא ידעתי עברית ולא הכרתי אף אחד. הצלחתי לתפוס מונית לאילת, שם הייתה קהילת פליטים שקיבלה אותי ונתנה לי מקום לישון בו ואוכל למשך חודש וחצי. לאחר מכן הגעתי לדרום תל אביב וגרתי בשכונת שפירא לאורך תשעה חודשים".
איך הגעת למצב שנכנסת למסגרת חינוכית?
"בזכות חבר שהכרתי התקבלתי למסגרת חינוכית דתית בכפר הנוער הדתי לאומי 'ימין אורד' שליד חיפה. שם הרגשתי רצוי ואמרתי לעצמי שהנה, קיבלתי הזדמנות מהיהודים שנתנו לי בית שני, ושאני רוצה לכבד אותם. לכן נהגתי כמו כולם. קמתי כל בוקר, לבשתי מכנסיים שחורים וחולצה לבנה מכופתרת והלכתי להתפלל ולהניח תפילין. בהתחלה זה היה נראה לאנשים שם מוזר שאני בכלל לא יהודי ובכל זאת עושה את כל זה, אך כשהסברתי להם שאני מכבד את המקום הם קיבלו את זה".
אחרי הלימודים היה לך חלום להתגייס?
"כן, אפילו סימנתי את גולני כיחידה שאליה אני רוצה להגיע. כשהגיעה חיילת לברר עם תלמידי כפר הנוער לאן הם רוצים להגיע בצבא, היא הייתה בטוחה שאני אתיופי. אך כשביקשה ממני תעודת זהות ואמרתי לה שאין לי, היא בישרה לי שככל הנראה לא אוכל להתגייס".
היית מאוכזב מאוד מזה?
"הלכתי למנהל הכפר עם פנים מבואסות ושאלתי אותו 'זה מה שלימדת אותי?'. כעסתי ובכיתי. התאכזבתי מאוד שלא אוכל להתגייס כמו כולם. נשארתי להתנדב בספרייה בכפר במשך שנה וחצי והתחלתי לחשוב מה ארצה לעשות בהמשך. השגתי מלגה כדי ללמוד במרכז הבינתחומי בהרצליה וכרגע אני עומד להשלים תואר ראשון בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה".
מגורשים אל הלא נודע
בניגוד לרבים מחבריו, השיג אוסומעין בזמן את המסמכים הדרושים לו כדי שלא יהיה מועמד לגירוש מישראל בעוד מספר שבועות. מבקשי מקלט רבים אחרים שברחו מהמלחמות במדינתם, לא הצליחו להתגבר על הבירוקרטיה הכמעט בלתי אפשרית שכרוכה בהשגת אותם מסמכים, ואמורים לפי החלטת הממשלה שהתקבלה להיות מגורשים לרואנדה ואוגנדה בעוד מספר שבועות. רואנדה ואוגנדה מצידן, מכחישות את ההסכם שנחתם לטענת ישראל עימן בדבר קליטת המגורשים, ישראל טוענת שההסכם סודי ואינה מסכימה לפרסם אותו, וכך, מבקשי המקלט המועמדים לגירוש חוששים מפני העתיד ולא יודעים מה יעלה בגורלם לאחר שיגורשו.
עד כמה החברים שלך שמועמדים לגירוש מפחדים?
"אנחנו יודעים מעדויות שהרבה אנשים שהגיעו מישראל לרואנדה ואוגנדה לא נשארו שם. חלקם נשדדו לאחר שנחתו שם ואחרים איבדו את חייהם. אנחנו לא יודעים אם קיים הסכם בין ישראל לרואנדה ואוגנדה ורבים מחבריי שמועמדים לגירוש פוחדים מאוד. אני מנסה לתמוך בהם ולתת להם תקווה".
התמיכה שמעניק אוסומעין למבקשי המקלט המועמדים לגירוש, היא רק חלק קטן בפעילות החברתית שהוא עושה. בין היתר ובמקביל ללימודיו, הוא מספיק גם לבצע פעולות הסברה בהרצאות בכל רחבי הארץ, פעיל באולפן ללימוד עברית שפתח בדרום תל אביב, שותף בפרויקטים של מעורבות חברתית בבתי ספר בהרצליה שם הוא משמש חונך לתלמידים, ומקבץ קבוצות של פליטים קטינים כדי לעזור להם ולתת להם כיוון בחיים החדשים כאן.
איך אתה מגיב לאלה שמבקשים לגרש אתכם?
"אני מבקש מאנשים שתומכים בגירוש, שייזכרו בסיפור של העם היהודי. אני מבקש שייזכרו מאיפה הם הגיעו ובאיזה מצב הם היו כשלא הייתה להם מדינה. מצד שני, אני מבקש מהם לחשוב מחוץ לקופסא. הייתה שואה ליהודים והיום נרצחים עמים במקומות אחרים בעולם. לישראל יש אפשרות למנוע את הרצח הזה שקורה. אני חושב שקיים פוטנציאל אדיר במבקשי המקלט שאפשר לממש. אלה אנשים שמוכנים לעבוד בכל דבר ויכולים להשתלב. אם הם יקבלו אישורי עבודה ויפוזרו ברחבי הארץ, כולם ירוויחו מכך".
אתה חושב שתצליחו לשנות את ההחלטה?
"אני אדם אופטימי ומאמין שנצליח למנוע את הגירוש. אנחנו פועלים גם במישור המשפטי וגם בכל הקשור למודעות הציבור. הרבה אנשים בחברה הישראלית מעוניינים לעצור את הגירוש ואומרים שהמדינה לא מגרשת את מבקשי המקלט בשמם. אני מקווה שכל הפעילות שלנו תשפיע ותעביר את המסר הנכון לממשלה".
