אדם עולה על המשקל ושוקל את עצמו. אשתו רואה שהוא מנסה ככל יכולתו להכניס את הבטן. אומרת לו האישה: "אתה יודע שלמשקל זה לא משנה עם הבטן שלך בפנים או בחוץ, אתה לא תוריד על ידי זה אפילו גרם אחד פחות". רוטן הבעל: "אני מכניס את הבטן בגלל סיבה אחרת. כדי להצליח לראות מה כתוב על הצג של המשקל למטה"…
מאת הרב נח סוליש – חב"ד נתניה
לפעמים אנחנו עושים דברים שפוגעים לנו בבריאות כמו אכילת יתר, עישון וכדומה. דעו לכם, שמבחינה הלכתית זה יכול להיות קצת בעייתי.
כדי להבין למה, בואו נתקדם צעד קדימה. אדם שלא עלינו חלה במחלה ממארת וסובל קשות מהטיפולים. הוא יכול להגיע למסקנה שזהו, נמאס לי מהחיים. האם באמת מותר לאדם להחליט בעצמו על גורל גופו? האם מותר לו לומר: "הרי הגוף שלי הוא שלי בלבד, וזכותי המלאה להחליט מתי אני רוצה לסיים את חיי"…?!
תובנה עמוקה המשליכה על הנושא הזה נמצאת בפרשת השבוע. בפרשת השבוע כתוב "על פי שניים עדים או שלשה עדים יומת המת". אדם ביצע רצח. מגיעים עדים ומעידים בפני הסנהדרין שהוא רצח. רק במקרה כזה יכולים הדיינים לגזור עליו עונש מוות.
מסיקים מכך חז"ל שאם אדם מגיע ומודה בפניהם "אני רצחתי", לא הורגים אותו על סמך הודאתו וגם לא מענישים אותו במלקות, היות ואין כאן עדים.
לעומת זאת, אם אדם מודה שהוא חייב ממון, כסף, לאדם אחר, במקרה זה, "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", הודאתו שווה כעדות של 100 עדים והוא אכן מתחייב לשלם.
אומר הרמב"ם שההבדל הזה בין עדויות האדם על עצמו הוא "גזירת הכתוב", כך הקב"ה החליט. אבל המפרשים מסבירים שיש בזה גם היגיון: הכל בעולמנו שייך לקב"ה, אבל את הממון הוא נתן לאדם שיהיה ברשותו, והוא יכול להחליט בעצמו באופן מלא, מה לעשות עם רכושו. לעומת זאת את גוף האדם, הוא לא נתן לו. זה רק פיקדון אצלו. לכן, כשמדובר בעניין כמו עונש מוות או עונש מלקות שזה פוגע בגוף, זה לא שייך לו, זה שייך רק לבורא העולם. לכן אין לו רשות להחליט האם לפגוע בגופו, כיון שגופו ונפשו של האדם, אינם בבעלותו. זה ההסבר למה האדם לא יכול להביא על עצמו עונש מוות, או עונש גופני אחר, ומדוע מחובתו של אדם לדאוג לבריאותו.
(((חפשו אותנו בפייסבוק: חב"ד נתניה – הדף הרשמי
