מכירים את אלה, שבטוחים שהכנת ארוחה "על האש", מתחילה ונגמרת בנפנוף על המנגל המשפחתי, והם רק "שוכחים" שמישהו אחר רץ לקנות את הבשרים אצל הקצב, רץ לקנות את הירקות אצל הירקן ורק לקנות את התבלינים בחנות התבלינים. המנפנפים, שלרוב גוזרים את כל המחמאות בטוחים שעשו הכל. הם אפילו נעלבים אם לא מחמיאים להם והם גם שוכחים שמישהו אחר, בפועל, דאג להכל. כן, גם אם תחפשו ממש טוב לא תמצאו תרגום בעברית למילה "פרגון" שמקורה ביידיש…
בני ישראל במדבר מזכירים לנו, קצת, את אותו מנפנף מנגל. מגיע פנחס, גיבור הפרשה, בקנאה שלו, הוא מציל את כולם מהמגפה. איך מגיבים על כך בני ישראל? נאמר בפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". ובשפה פשוטה: כל מה שעשה לבני ישראל, לא הספיק ויחפשו את הרע בטוב.
שואל רש"י: מדוע הייתה התורה צריכה לפרט? שתכתוב "פנחס", מקסימום "פנחס בן אלעזר הכהן". למה "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" שלושה דורות? אומר רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא בישראל"… הם התכוונו לסבא שלו ליתרו כהן מדין.
נו, באמת! איפה הפרגון? הוא הציל אתכם מהמגפה, לא יכולתם לפרגן לו קצת יותר? וזאת בדיוק הנקודה.
מה זה פיטום? אתה לוקח את העגל או הפרה, ולפני שאתה שוחט אותה, אתה נותן לה לאכול, ומפטם אותה… זה השיא של האכזריות. וזה בעצם מה שאמרו השבטים. זה שפנחס הרג את זימרי, זה לא מתוך צדקנות וקנאות גדולה. אלא מתוך תכונות אכזריות הטמונות בו. לכן מגיעה התשובה של התורה: לפנחס היה עוד סבא: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". הרי אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום", ופנחס כנכדו ירש ממנו את התכונות הללו, ובגלל הסיבה הזו – כדי להשכין שלום בעם ישראל עשה מה שעשה. זו בעצם התשובה לטענה כפוית הטובה של השבטים.
זהו גם המסר: כשאנו רואים אדם העושה מעשה טוב, הרבה פעמים אומרים, "הוא לא עושה את זה מתוך כוונה טובה… הוא עושה את זה בשביל כבוד… עושה את זה מצד אינטרס שיש לו". לכן, כשאנחנו רואים אדם שעושה מעשה טוב, יש לפרגן, לתמוך, לעודד.
כולנו מכירים את הביטוי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". כשאדם מתחיל את המצווה, גם אם הוא התחיל אותה "שלא לשמה", בסוף – הוא יגיע ל"לשמה". נכון, אולי שמבחוץ זה נראה רק אינטרס, אבל ליהודי יש נשמה, והנשמה עושה את זה לא בגלל האינטרס, היא עושה את זה לשמה, לשם המצווה.
שבת שלום ומבורך
הרב נח סוליש, חב"ד נתניה
