בוודאי קרה לכם לא פעם, שעליתם למכונית כדי להגיע למקום אחד ומצאתם את עצמכם בדרך למקום אחר. במקרים כאלו אנחנו אומרים שהרכב יודע לבד לאן לנסוע או שהוא כבר כל כך מכיר את המקומות שאליהם אנחנו נוסעים שהוא לא צריך אותנו ובכל זאת, איך זה קורה שאנחנו מתכננים להגיע אל יעד מסוים ובכלל נוסעים ליעד אחר ? זו עייפות, אוטומטיות, חוסר תשומת לב או שהראש לוקח אותנו אל המקומות שנעים לנו להיות בהם? את הרעיון הזה אנחנו פוגשים בפרשת השבוע שלנו.
השבת נקרא את פרשת בחוקותיי. בפרשת בחוקותיי מפרטת התורה את השכר, הברכות שיקבלו ישראל באם יקיימו את מצוות ה' ומאידך אף מפרטת את העונשים, הקללות שיבואו עליהם אם חו"ח לא יקיימו את המצוות. מעניין כי הכתוב בחר לנקוט בלשון הליכה בחוקות ה' ולא בלשון קיום המצוות או שמירה על ציווי ה'. הבחירה הזו עוררה תהיות לא מעטות אשר בסופו של דבר הביאו להבנה משמעותית יותר של המושג הליכה בהקשר זה. אגב, מעיון בפרשה נראה כי הביטוי הליכה משמש אף כמילת מפתח בפרשה כולה.
ולענייננו, הפרשה פותחת ב "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כ"ו, ג). כדי להבין את העיקרון המנחה נשאל בראשית הדברים, מה עניין הכפילות של ללכת בחוקותיי ולשמור מצוותי? על פי הפרשנים, חוקים הן בעצם מצוות "עשה" ואילו הביטוי מצוות בפסוק מתייחס למצוות "לא תעשה" וזה אף מסביר מדוע מצוותי תשמורו – את המצוות שאסור לעשות תשמור ותקפיד שלא לעבור עליהן ואילו בחוקותיי תלכו כיוון שבקיום מצוות עשה יש צורך להיות אקטיבי, לפעול, לעשות אותן כפי שמפרש רש"י "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה. כלומר, זו דרישה הטומנת בחובה לא רק לימוד תורה ושמירה מאיסורים אלא להתאמץ, תייגעו עצמכם בעבורה.
במדרש ויקרא רבה ,בחקותי, פרשה ל"ה כתוב:" 'אם בחקותי תלכו' – הדא הוא דכתיב 'חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך'. אמר דוד: ריבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הדא הוא דכתיב – 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'…"
ונחזור לפרשה. מצד אחד, טבע האדם מראשיתו היא הליכה בדרכי ה' ומצד שני, כאשר האדם הולך בדרכי ה' באופן טבעי, הקב"ה מהלך ביננו. כלומר, על פי הבראשיתיות שלנו אנו אמורים באופן טבעי לילך ע"פ חוקי התורה והקב"ה מצידו מסתובב ביננו גם זה ע"פ הטבע ואף לכאורה בלי דיסטנס. אלא שכאשר שומרים על הראשוניות הזו אז באופן טבעי יש התנהלות קרובה היודעת את מקומו של כל אחד והקב"ה יהיה לנו לאלוקים גם במרחק נגיעה.
הטבע שלנו הוא על טבעי. ואם נהיה קשובים אליו גם ללא התאמצות ועמל נתנהל כראוי ונזכה לברכות עד בלי די ובעיקר נזכה להתהלכותו של הקב"ה בינינו.
כניסת שבת – 19:13
יציאת שבת – 20:13
