לרבבות זכורה תקופת המעברות כאחת התקופות הקשות יותר, אך הייתה זו גם תקופה הרואית בה טובת הכלל גברה על טובת היחיד – בה קולטים ונקלטים נאלצו לשרוד ביחד.
מפגש מרגש ומעצים, עם האנשים שעברו את התקופה הקשה וההירואית של המעברות, מיד לאחר קום המדינה – נערך ביום שני במוזיאון נתניה. מדובר בתקופה שהיוותה את הבסיס למדינה של היום, כאשר המחסור היה בכל דבר ובכל מקום.
בערב נשמעו עדויות האנשים, שגרו במעברות וביקשו לתעד ולהנציח את חיי המעברה. מנחה הערב היה בני אשר, תושב נתניה, יו"ר העמותה "המעברות – מעקירה לתקומה", בעצמו בוגר מעברות אשר שם לו למטרה לתעד ולהנציח את מורשת המעברות ואנשיהן –עולים וקולטיהם.
ההזמנה למפגש החברים הייתה לשעה שבע בערב, אבל כבר בשעה שש, החלו להתאסף האנשים והאולם התמלא מפה לפה.
חוה אפל, מנהלת המוזיאון לתולדות נתניה, פתחה את הערב בהקרנת מצגת ובה תמונות נדירות של אנשי מעברת "שבותעם" ומחנה העולים בנתניה שלא רבים מכירים את סיפורו.
לעיתון השבוע בנתניה אמרה אפל, כי "נתניה ראויה מכל לספר את סיפור המעברות, שכן כעיר קולטת עלייה מאז נוסדה, מכילה העיר את כל קבוצות העולים. נתניה היא למעשה מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל".
בני אשר, יו"ר עמותת "המעברות מעקירה לתקומה", סקר את חוויותיו האישיות בשבע שנות מעברה, ובהמשך הזמין את גיטה שני סמיה לספר את סיפור המשפחה שעלתה מלוב יחד עם העוזרת, הנהג האישי והסבתא.
סמיה ריתקה את כל המשתתפים בדרך החיננית בה סיפרה על קשיים עצומים, על אהבה ונתינה וחינוך טוב, כאשר עיניים רבות נמלאו דמעות של זיכרון.
לאחריה הוזמנה פאני גולדברג בת ה-91 שעלתה מרומניה למעברת בת-ים. היא סיפרה על הלילה הראשון הקשה במעברה, ואילו תמירה צדקיהו סיפרה על הוריה הוותיקים, תושבי נתניה, כיצד הם אספו לביתם שני ילדים שנפגעו בשיטפונות בשנת 1951 ושושנה סופר סיפרה על מסע העלייה מפרס לזיכרון יעקב.
צילום רן אליהו
