הרגע שבו נתניה עצרה

מאת: יאיר אברהם ישראל

יש בקרים שעוברים מהר, ויש בקרים שמעצבים את הזיכרון הקולקטיבי. כשבישרו על פטירתה של מרים פיירברג אחרי 27 שנות כהונה, נתניה עצרה. לא בגלל התנועה, אלא בגלל ההבנה שמשהו בזהות העירונית נשמט. דמות שהפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף המנטלי של תושבים רבים נעלמה בבת אחת.

פיירברג כדמות פסיכולוגית, לא רק פוליטית

במשך כמעט שלושה עשורים פיירברג לא הייתה עוד ראשת עיר. היא הייתה העוגן. בעיר שהתחבטה שנים בין שאיפה לקוסמופוליטיות לבין פערים חברתיים ושכונות שנשארו מאחור, היא סיפקה יציבות ומרכז כובד רגשי. צעירים גדלו כשהיא תמיד שם. היחס אליה היה מורכב, לעיתים מעריץ ולעיתים ביקורתי, אבל תמיד נוכח. לכן אובדנה הוא לא רק אירוע פוליטי אלא שבר פסיכולוגי: היעלמות של דמות שמסמלת “מישהו מחזיק את ההגה”.

ומה קורה לקהילה כשנוצר חלל?

בטקסים ובעצרות האבל הורגש כמה עמוק החיבור הרגשי אליה. אבל אחרי הטקס מגיעה המציאות: חלל מנהיגותי שמערער את תחושת הביטחון. קהילה רגילה ליציבות נאלצת עכשיו להגדיר מחדש אמון, דפוסי נאמנות, ואפילו זיכרון. יש געגוע, יש אידיאליזציה של העבר, ויש לא מעט חשדנות לגבי העתיד. אלו הם שלבי המעבר הטבעיים של מערכת חברתית שמאבדת דמות מרכזית.

הבחירות: פחד ותקווה באותה נשימה

לראשונה מזה שנים נתניה הולכת לבחירות פתוחות באמת. זה מייצר מתח: לא יודעים מה יהיה על פרויקטים, על השכונות, על הכיוון הכללי. אבל באותה מידה זו הזדמנות נדירה לאיפוס. קהילה שלמה נדרשת לשאול את עצמה מה היא רוצה להיות. פחות הרגל, יותר בחירה. פחות אוטומט, יותר מחשבה. הבחירות הן לא רק מאבק על תפקיד, הן רגע של הגדרה עצמית מחודשת.

סוף השנה: גם העיר משתנה, וגם אנחנו

העיתוי כמעט סימבולי. סוף שנה הוא זמן לחשבון נפש אישי, ועכשיו הוא גם זמן לחשבון נפש עירוני. כמו שכל אחד מאיתנו בוחן את ההרגלים הישנים שלו, כך נתניה בוחנת את השגרה שהתקבעה תחת הנהגה אחת. האם ממשיכים במסלול המוכר או שפותחים דלת לשינוי עמוק יותר?

מבט קדימה

העיר ניצבת בין געגוע לבין אפשרות. כדי לצמוח היא צריכה להחזיק את שניהם בו זמנית: לכבד את העבר וגם לא לפחד להתחדש. זו המשימה של התושבים ושל המועמדים. אם יצליחו להפוך את הימים האלה לרגע של חיבור ותקווה, נתניה תוכל להמשיך לנוע קדימה. לא מתוך שכחה, אלא מתוך זיכרון שמאפשר התחלה.

…