בשנת 1986, האלוף יוסי בן חנן עמד לסיים את תפקידו כראש מחקר ופיתוח במשרד הביטחון, והתכוון לפרוש מהשירות הצבאי. הרמטכ"ל משה לוי הפציר בו לקבל עליו את הפיקוד על חיל השריון. יוסי התלבט, והחליט להתייעץ עם הרבי מליובאוויטש.
הרב שניאור ברוד, רב ושליח חב"ד בפולג – עיר ימים
הרבי הורה לו לקבל את התפקיד, וכאשר בן חנן ביקש ברכה שיהיו לו כוחות לבצע את המשימה, השיב לו הרבי: "כוח כבר יש לך, אבל כשהכוח מונח בקופסה, זה ההיפך הגמור מכוח, ולך, כמפקד, אין צורך להסביר זאת".
הסיפור המרכזי של הפרשה מסתיים באופן טראגי. ערב הכניסה לארץ ישראל, משה רבנו שולח מרגלים, כדי להביא מידע מודיעיני, שיאפשר לתכנן את כיבוש הארץ. כעבור ארבעים יום, המרגלים שבים ובפיהם בשורות רעות: "עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד". המסקנה שלהם חדה וברורה: "לא נוכל לעלות את העם, כי חזק הוא ממנו".
אלוקים, בתגובה, מעניש את המרגלים בעונש כבד, ועל העם כולו, שנגרר אחריהם, נגזר שלא ייכנס לארץ. רק כעבור ארבעים שנה, בני הדור הבא ייכנסו בשערי הארץ המובטחת.
במה חטאו המרגלים? בזה שהציגו את העובדות שראו? האם היה עליהם להתעלם ממה שראו ולמסור לעם מידע שאיננו נכון?!
מסתבר שהחטא שלהם לא היה בסיפור העובדות, אלא בכך שהם הוסיפו מסקנות וחוות-דעת משלהם באשר לסיכוי לכבוש את הארץ. האמירה "לא נוכל לעלות" – היא מהות הכשל של המרגלים.
יהודי יודע שכאשר אלוקים מטיל עליו משימה כלשהי, הוא בוודאי מסוגל לבצע אותה. מכיוון שהבורא לעולם אינו תובע מאיתנו לעשות דברים שמעבר לכוחנו.
כשאלוקים הודיע שהעם ייכנס לארץ, היה על המרגלים לבטוח שהדברים יקרו גם אם המציאות בשטח נראית בלתי-אפשרית. הם התבקשו רק לומר איך עושים זאת, לא האם לעשות זאת.
פעמים רבות אנשים מכריזים: 'אני רוצה להקפיד על פעילות ספורטיבית', או 'אני רוצה לעשות דיאטה', אבל כלום לא קורה. יש איזו נחמה בעצם אמירת הדברים, כי אז אני גם משתיק את המצפון, וזה גם לא תובע ממני כלום. מי שבאמת רוצה, לא צריך להכריז על כך. הוא פשוט קם ועושה את הדברים.
המפתחות להצלחה בכל פרויקט משמעותי הם יכולת ומוטיבציה. כעת, מה יותר חשוב: היכולת או המוטיבציה? חכמינו מלמדים אותנו ש"אין דבר העומד בפני הרצון". יכולת ללא רצון תשאיר את האדם ללא הישגים, ואילו רצון נחוש, דחף והתמדה, יאפשרו לו להתעלות על חסרונותיו ולהגיע לגדולות.
אם תרצו – אין זו אגדה.
