יש ימים שבהם אהבה גורמת לנו לשכוח לאכול. ויש ימים שבהם היא גורמת לנו לאכול ללא הרף, בעיקר כשמשהו בקשר לא יציב. זה לא "חולשת אופי", אלא ביולוגיה: אותה מערכת שמפעילה אותנו סביב קשר, חיבה והיקשרות, מפעילה אותנו גם סביב אוכל. רק שהפעם, במקום לרדוף אחרי הודעה או חיבוק, המוח רודף אחרי עוד ביס ומחפש דרך מהירה להירגע.
לכבוד טו באב ביקשנו מורוניקה מייזלר, דיאטנית קלינית בשיטת NLP, לעשות סדר בכימיה שמאחורי הפרפרים והחשקים, ובעיקר להבין למה לפעמים אנחנו לא רעבים לאוכל, אלא למשהו הרבה יותר עמוק ובסיסי.
אוקסיטוצין
אוקסיטוצין מכונה לעיתים "הורמון האהבה" אבל בפועל הוא בעיקר הורמון של ביטחון, רוגע ושייכות. הוא משתחרר במצבים של קרבה, מגע, חיבור רגשי ועוזר לגוף להירגע ולהוריד דריכות.
אז מה הקשר לאוכל?
כשאין מספיק תחושת ביטחון וקרבה, הגוף מחפש תחליף. אצל חלק מהאנשים זה ייראה כמו "ציד תגמול": ריענון אינסופי של וואטסאפ ואינסטגרם כדי לקבל אישור, התמכרות לשיטוטי קניות אונליין, או רדיפה אחרי עוד מחמאה. זו לא שטחיות; זה ניסיון של מערכת עצבים להשיג מנה של דופמין, כדי לפצות על מחסור בחום ובשייכות.
אצל רבים, התחליף הכי זמין, הכי מהיר, והכי מרוכז הוא אוכל מנחם, במיוחד אוכל תעשייתי שיודע לתת בבת אחת מתיקות, מליחות, שומן וקרנצ’יות – חבילה שלמה של גירויים בביס קטן אחד.
A smiling and romantic love couple embracing in their living room at home, looking happy.
אצל אחרים, המחסור בתחושת חיבור מוביל דווקא לצורך חזק בשליטה, המוח מנסה לייצר ביטחון דרך ניהול-יתר של המציאות: ניקיונות אובססיביים, תכנון קשיח לפרטי פרטים, ואז גם חיפוש "מי אשם" כשהדברים באופן טבעי לא יוצאים בדיוק כפי שתוכנן. זה אולי נותן תחושת סדר ושליטה רגעית, אבל לאורך זמן שוחק ומרחיק קרבה.
תגובה נפוצה נוספת למחסור באוקסיטוצין היא התנתקות. "אם לא מחבקים אותי, במילים או במעשים, אז אני נכבה". זה יכול להיראות כ"בריחה" לשינה מוקדמת מדי או התעוררות מאוחרת, בינג’ של סדרות או משחקי מחשב, או משפטים כמו "אין לי כוח, תעזבו אותי בשקט". הבדידות שנוצרת מחפשת נחמה, ולעיתים היא מוצאת אותה במקרר.
אפילו מיניות יכולה להפוך לפתרון זמני. אוקסיטוצין משתחרר גם במגע אינטימי, אצל נשים וגברים, ומעניק חווייה של קרבה וסיפוק. אבל בלי ביטחון רגשי, התחושה נעלמת מהר, והגוף חוזר לחפש רוגע בדרך אחרת.
אז מה כן?
החדשות הטובות הן שהגוף שלנו לא באמת מחפש אוכל ברגעים האלה; הוא מחפש עוגן.
לדברימייזלר, אפשר להפעיל את מערכת הרוגע והחיבור גם בלי להפוך את האוכל למשענת הוויסות היחידה. אחת הדרכים היא דרך תחושת "נעים לי בגוף", לדוגמה: מקלחת חמה, תנועה עדינה, מתיחות, נשימות, מוזיקה, צחוק, מגע נעים. כל אלה משחררים אנדורפינים ומרגיעים את מערכת העצבים.
גם חיבור אנושי שאינו זוגי חשוב מאוד: שיחה טובה עם חברה, חיבוק מילד, זמן איכות עם בן משפחה או אפילו ליטוף של חיית מחמד. אלה לא מחליפים קשר זוגי, אבל כן מחזקים תחושת שייכות ומפחיתים צורך בפיצוי דרך אוכל.
ויש גם חיבור בלי אנשים: טקס ערב קבוע, תה חם, ספר, ריח מוכר, בגד רך, פינה נעימה בבית, מדיטציה או כתיבה קצרה. מערכת העצבים אוהבת מוכר וצפוי, וזה מרגיע.
טיפ מומחה– ביום האהבה מייזלר מציעה ניסוי קטן: לפני שמושיטים יד למשהו מתוק "כי היום מותר", עצרו לשתי שניות ושאלו: את מה אני מאכיל עכשיו – את הגוף, את הרגש, או את החסר? אם התשובה היא "חסר", אין צורך להעניש את עצמנו. רק להוסיף עוד ערוץ אחד של חום. לפעמים זו שיחה, מקלחת חמה ולפעמים, גם קינוח. אבל כזה שלא צריך לשאת לבד על כתפיו השוקולדיות את כל האחריות לוויסות רגשי וביטחון.
כשאנחנו רגועים יותר, קל לנו להבחין האם אנחנו באמת רעבים, או שפשוט זקוקים לאישור פנימי שאנחנו טובים וראויים כמו שאנחנו, כאן ועכשיו.
Posted on 23 ביולי 2026 at 23 ביולי 2026 
