מאת: ורוניקה מייזלר, דיאטנית קלינית
במשך שנים קיבלנו מסר כמעט חד־כיווני לגבי הגוף שלנו: תהיי רזה יותר, תחטבי, תסתירי, תתקני.
נשים, ובהמשך גם גברים, למדו להסתכל על הגוף לא רק כעל גוף, אלא כעל פרויקט אינסופי לשיפור, כזה שתמיד נשאר בו עוד משהו "לתקן", לצמצם או לשנות. וכשהמסר הזה חוזר שוב ושוב, קל להפוך ביקורת חיצונית לאמונה פנימית: שהגוף כפי שהוא אינו מספיק טוב, ושכדי להיות ראויים יותר גם הוא צריך להשתנות.
ורוניקה מייזלר ,מסבירה ל"השבוע בנתניה":
"מתוך המקום הכואב הזה צמח ה־Body Positivity , ששורשיו בתנועות מחאה נגד אפליה, סטיגמה והשפלה של אנשים בשל גודל גופם. עם השנים התרחב הרעיון לתנועה חברתית־תרבותית שקראה לקבל מגוון רחב יותר של גופים ולהפריד בין המראה והמשקל של האדם לבין הערך שלו, ובצדק."
התנועה ביקשה להשמיע מסר שהיה צריך להיאמר מזמן: הערך שלנו אינו נקבע לפי המשקל. גוף שאינו תואם את אידיאל היופי התקופתי עדיין ראוי לכבוד. אנשים במידות שונות צריכים להופיע בפרסומות, לקנות בגדים, ללכת לים, להצטלם, להתאהב ובעיקר – לחיות, בלי להרגיש שהם צריכים קודם להשתנות כדי לקבל אישור להיות שייכים ונוכחים בעולם.
וזה מסר חשוב ועוצמתי
מחקרים שבחנו חשיפה לתכני Body Positivity מצאו כי היא עשויה לשפר את שביעות הרצון מהגוף ואת מצב הרוח. במקביל, התחזקה ההבנה שסטיגמה ובושה סביב משקל אינן מייצרות מוטיבציה בריאה, אלא קשורות דווקא למצוקה נפשית ולדפוסי אכילה מופרעים.
מייזלר משתפת: "אני פוגשת בקליניקה לא מעט אנשים שעד היום זוכרים משפטים ששמעו בבית, כמו 'את חייבת לרדת במשקל', 'ככה לא אוכלים' או 'תראי איך השמנת'. לפעמים הם נאמרו מתוך דאגה הורית ואפילו מתוך כוונה טובה, אבל מה שנצרב לא פעם הוא דווקא בושה, ביקורת ותחושה שמשהו בהם לא בסדר, ולא מוטיבציה אמיתית לשינוי."
וזו בדיוק הסיבה שה־Body Positivity היה תיקון מרענן וחשוב לשיח. אלא שכמו שקורה לא פעם עם רעיונות טובים, גם מסר שנולד כדי לשחרר יכול להפוך נוקשה מדי ולהתחיל להגביל.
ההשלכות הפחות מדוברות של Body Positivity
הבעיה מתחילה כשהאמירה "אני טובה כפי שאני" הופכת ל"אם אני רוצה לשנות משהו בעצמי, סימן שאני לא באמת מקבלת את עצמי".
אפשר להיות שלמים עם הערך שלנו כבני אדם, ובכל זאת לרצות לשנות משהו: להתחזק, לשנות הרגל או פשוט לעשות לעצמנו קצת יותר טוב. הרצון להשתנות לא חייב להגיע מהמקום שאומר "אני לא מספיק טובה", אלא דווקא מהמקום שאומר: "אני חשובה לי". קבלה יכולה להיות נקודת המוצא – המקום שבו אני מפסיקה לריב עם עצמי. ומשם, שינוי כבר לא חייב להיות ניסיון לתקן משהו "לא בסדר", אלא תנועה קדימה מתוך אכפתיות ורצון להיטיב עם עצמי.
איך כבוד לגוף נראה בפועל?
כבוד לגוף מתבטא לא רק באופן שבו אנחנו מדברים אליו, אלא גם באופן שבו אנחנו נענים לצרכים שלו ביום־יום. לפעמים זה אומר לנוח כשעייפים, לזוז כדי להרגיש ערניים יותר, לשתות – וגם להזין את הגוף במה שהוא באמת צריך.
מאוד עוזר לעצור מדי פעם ולשאול את עצמנו: האם הארוחות שלי מלאות ומזינות ומספקות לגוף חלבון, סיבים, ויטמינים ומינרלים שתורמים גם לשובע לאורך זמן? האם הבחירות התזונתיות שלי מתאימות לקצב החיים שלי, ובו בזמן נותנות לגוף את מה שהוא צריך? והאם אני זז, ישן ומזין את הגוף באופן שיתמוך בי גם בעתיד?
והעיקר לזכור: קבלה עצמית וכבוד לגוף לא עומדים בסתירה לרצון לטפל בו. אפשר לכבד את הגוף כפי שהוא היום, ובאותה נשימה לבחור לחזק, להזין ולטפח אותו גם למען מי שנהיה בעתיד.
