אחרי שסבלה מהפרעות אכילה במשך שנים, ואושפזה פעמיים, חושפת אסנת ארביב מנתניה את ההתמודדות הקשה ומבקשת להעביר מסר אוהב ומחבק לנערות אחרות בנות גילה
מאת ישי פלדמן
בצעד יוצא דופן, במיוחד עבור נערה בגילה הצעיר, החליטה השבוע אסנת ארביב מנתניה לחשוף את סיפורה האישי והמרגש. היא רק בת 19, וסיימה לאחרונה את לימודי התיכון.
לאורך השנים האחרונות בהן למדה בבית הספר, התמודדה אסנת עם אתגר גדול הרבה יותר משיעורי המתמטיקה או האנגלית. הפרעות האכילה מהן סבלה, הביאו אותה לכדי אשפוז בשני מקרים שונים, ולמצב בו נשקפה סכנה לבריאותה. כעת, חצי שנה לאחר שהחלימה, היא חולקת באופן אמיץ את סיפור ההתמודדות שחוותה, ושולחת מסר מחזק ותומך עבור נערות צעירות אחרות.
"הכול התחיל כשהייתי בת 14" מספרת אסנת, "הייתי ילדה קצת מלאה ורציתי לעשות דיאטה קלה. המטרה מבחינתי הייתה לרדת שלושה עד ארבעה ק"ג. בהתחלה הכול היה בסדר. אכלתי בריא וטוב, והצלחתי לרדת במשקל. אבל אז, כשהגעתי למשקל שרציתי במקור, רציתי לרדת עוד במשקל. חיפשתי דרך מהירה לעשות את זה, וחשבתי שאולי אם אפחית עוד באוכל, זה יקרה יותר מהר".
עד כמה הפחתת באוכל?
"ככל שראיתי שהפחתתי, רציתי להמשיך עוד. הגעתי למצב שהייתי מרעיבה את עצמי. ביום שלם הייתי אוכלת קצת יוגורט וקורנפלקס. עם הזמן זה כבר התחיל להיראות לא טוב".
מה גרם לך לרצות ולרזות – סיבות חברתיות או אישיות?
"לא, זה לא היה בגלל משהו חברתי. החלטתי בעצמי שאני מלאה ושאני רוצה לרדת עם דיאטה קלה. הייתי אז בת 14, וכשמגיעים לגיל ההתבגרות דברים משתנים בגוף. החלטתי שזה מה שאני צריכה, אך ככל שעבר הזמן העניינים התחילו להתדרדר".
איך הגיבו אנשים כשהם ראו אותך?
"בהתחלה, כשעוד הירידה במשקל הייתה בגדר הסביר, קיבלתי הרבה מחמאות. אך ככל שהמשכתי, וכשזה נראה כבר לא טוב, המחמאות הפכו לדאגה כלפיי. המשפחה והחברים הביעו חשש ואמרו שאני נראית לא טוב ושרזיתי יותר מדי".
כשאמרו לך שההרזיה מוגזמת וזה לא נראה טוב, זה לא גרם לך לרצות להתחיל לאכול יותר?
"זה מאוד קשה להסביר את זה, אבל לא. זה בדיוק העניין בהפרעות אכילה. משהו בראש לא עובד כמו שצריך. ככל שאמרו לי שזה לא נראה טוב, הראש אמר לי להמשיך עם זה, ודרבן אותי לרדת במשקל עוד. גם כשהייתי במשקל הכי נמוך, חשבתי שאני שמנה. זה היה עיוות של המציאות. היום כשאני מסתכלת על אותן התמונות אני פשוט מבינה כמה זה היה נראה רע ועד כמה הרזון היה קיצוני".
מה ענית לחברים ולמשפחה כשהעירו לך – האם הבנת באותה עת שאת סובלת מהפרעות אכילה?
"לחברות הייתי משקרת בהתחלה. הייתי אומרת להן שאני אוכלת טוב. בהמשך, כשכבר היה ברור שאני לא אוכלת כמו שצריך, הייתי אומרת להן שאני אשתדל לאכול יותר. ההורים ראו מהתחלה שאני לא אוכלת כמו שצריך ולא יכולתי לשקר להם. היו לנו הרבה ויכוחים סביב האוכל. היום אני יכולה להגיד שההורים והאחים עשו הכול כדי שאני אצא מזה, היו שם בשבילי מתי שהייתי צריכה אותם והקדישו את כל הזמן שהיה צריך. אני לא חושבת שבלעדיהם הייתי מצליחה לצאת מזה. אבל אז, כשהייתי בתוך זה, לא הקשבתי לכל האנשים שרצו בטובתי. ראיתי רק מטרה אחת בעיניים, שזה לרזות, והייתי מוכנה לעשות הכול בשבילה. בין אם זה להרעיב את עצמי ובין אם זה לסכן את חיי ואת בריאותי".
בשלב מסוים אשפזו אותך. איך הגיעו להחלטה הזאת?
"אחרי שהמצב התדרדר, ההורים הלכו איתי לדיאטנית. היא ראתה שהיא לא מצליחה לעזור לי, והפנתה אותי למרפאה שעוסקת בהפרעות אכילה. באותה מרפאה החליטו לאשפז אותי. בהתחלה לא רציתי והיה לי מאוד קשה, אבל לא הייתה ברירה. הייתי בת 16, הדופק היה חלש ולחץ הדם נמוך. בהתחלה הייתי מחוברת לזונדה, ולאחר מכן התחלתי לאכול לפי תפריט. הייתי מאושפזת תקופה ארוכה יחסית, ולאחר מכן עברתי למעקב. כשזה הסתיים, הייתי במשקל היעד ונראה שאני בסדר".
איך הגעת לאשפוז השני שלך?
"זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. אחרי שהשתחררתי חזרתי להרעיב את עצמי, ואז שוב אשפזו אותי במחלקה להפרעות אכילה. התחלתי עוד פעם לאכול לפי תפריט והגעתי שוב למשקל היעד. אבל זה לא היה פשוט. היה לי קשה להיות שם וסבלתי. הרגשתי שנמאס לי לסבול ולא רציתי לחזור לשם יותר".
איך זה השפיע עלייך?
"אני ממש זוכרת איך באותו יום שהשתחררתי, הלכנו לאכול המבורגר בדרך חזרה הביתה. באותו יום אמרתי לעצמי שאני מפסיקה עם זה. קיבלתי סטירת לחי מכל הזמן שהייתי שם. אמרתי שאצא משם ואתחיל לחיות כמו שמגיע לי, לחיות טוב. היום אני יותר מחצי שנה אחרי שהשתחררתי והכול בסדר. אני באמת חושבת שזה נס, כי לא כל נערה מצליחה לצאת מזה. התחלתי לאכול טוב, להתאמן ולעשות ספורט, וזה עשה לי טוב. אני במקום יותר טוב היום ומקווה שזה ימשיך להיות ככה".
איזה תכניות יש לך כרגע להמשך ואיזה דברים את מאחלת לעצמך?
"למדתי קורס איפור אצל רוית אסף ואני מתכננת להמשיך ללמוד. אני מקווה שאמשיך להיות במצב שבו אני נמצאת היום, ובעתיד להקים משפחה".
איזה מסר יש לך לנערות אחרות שנושא דימוי גוף מטריד אותן?
"אני רוצה להגיד לנערות בגילאים הצעירים שיאהבו את עצמן ולא משנה באיזה מצב הן נמצאות. לנערות שנמצאות במצב שבו אני הייתי, אני רוצה שידעו שתמיד יש תקווה, שאפשר לצאת מזה. זה נכון שצריך הרבה כוחות, בעיקר כוח רצון, אבל זה אפשרי ואני למדתי את זה מניסיוני".
קרדיט תמונות: צילום עצמי
