בגיל 50 בלבד הלכה לעולמה ד״ר עדי ניניו גרינברג, חוקרת חלל, קצינה לשעבר בחיל האוויר, יועצת בכירה בסוכנות החלל הישראלית ואשת חינוך. היא הותירה אחריה בעל, שלושה ילדים ומורשת של סקרנות, מצוינות ואמונה בכך שאין חלום רחוק מדי.
יש אנשים שמביטים אל השמיים ורואים כוכבים. עדי ניניו גרינברג הביטה בהם וראתה שאלות.
כבר בילדותה, אביה נהג לספר לה על מערכת השמש ועל מהירות האור. היא סיפרה כי ההבנה שכאשר אנחנו מביטים בכוכבים רחוקים, אנחנו למעשה מביטים אל העבר, ריתקה אותה. שם, בין סיפורים על כוכבים וכוכבי לכת, נולד החלום שלה לחקור את החלל.
החלום הזה ליווה אותה לאורך כל חייה – והפך לעשייה יוצאת דופן.
עדי שירתה בחיל האוויר במשך כעשור, ובתפקידה האחרון עמדה בראש מדור טכנולוגיות חלל ולוויינות. היא השתחררה בדרגת רב־סרן, אך לא השאירה מאחור את העולם שהפך לחלק ממנה. לאחר השירות שבה לאקדמיה, השלימה דוקטורט במדעים פלנטריים באוניברסיטת תל אביב וחקרה את הרכב הגזים בשביט צ’וריומוב־גרסימנקו, בהתבסס על נתונים ממשימת רוזטה.
אבל המחקר היה רק חלק מהסיפור.
עדי האמינה שמדע אינו צריך להישאר מאחורי דלתות המעבדה. היא רצתה להפוך את החלל למשהו שגם ילד או ילדה יכולים להעז לחלום עליו. היא הקימה את המיזם “מצוינות בחלל”, הרצתה בפני תלמידים וסטודנטים ופעלה במשך שנים להנגשת תחומי החלל והמדע לדור הצעיר.
במיוחד בער בה הרצון לראות יותר נשים בעולם המדע והטכנולוגיה. היא הכירה מקרוב את התחושה של להיכנס לעולם שבו רוב הסובבים אותך הם גברים, ובחרה להשתמש בניסיון שלה כדי לפתוח את הדלת לאחרות.
בהמשך שימשה עדי כיועצת בכירה בסוכנות החלל הישראלית וניהלה את קשרי האקדמיה. היא הייתה מעורבת בתוכניות מחקר וחינוך, בשיתופי פעולה עם נאס״א, בלוויין ונוס, בקרן המחקרים של סוכנות החלל, בכנס אילן רמון וב־Campus IL.
לצד כל אלה הייתה עדי גם אמא לשלושה ילדים – יואב, נדב ורוני, ורעיה לעידו. היא התגוררה באבן יהודה, ושם הכירו אותה לא רק בזכות הקריירה המרשימה, אלא גם בזכות המעורבות, הנתינה והאכפתיות שלה. גם במהלך המלחמה, ולמרות ההתמודדות עם מחלה, המשיכה לשרת במילואים ולדאוג למשפחות המגויסים.
ב־10 בספטמבר 2026, בגיל 50 בלבד, הלכה עדי לעולמה.
בסוכנות החלל הישראלית ספדו לה כ”עמוד תווך בקהילת החלל הישראלית”, ותיארו אישה שהחלל “בער בעצמותיה ונצץ בעיניה”.
ואולי אין דרך מדויקת יותר לספר את סיפור חייה.
כי עדי לא רק חקרה את הכוכבים. היא ביקשה לגרום לאחרים להסתכל עליהם.
היא ידעה שסקרנות יכולה להפוך למקצוע, ששאלה של ילד יכולה להפוך לחלום, ושחלום שמישהו מאמין בו מספיק – יכול להפוך לדרך חיים.
הילדה שהקשיבה לאביה מספר על מערכת השמש הפכה לאישה שסיפרה לילדים אחרים על היקום. ומה שהתחיל במבט אל השמיים הפך למפעל חיים שלם – של מחקר, חינוך והשראה.
עדי איננה עוד כאן כדי לשאול את השאלות על היקום. אבל היא השאירה אחריה אנשים שימשיכו לשאול אותן, ילדים שיעזו לחלום, ונשים שידעו שהמקום שלהן יכול להיות גם בין הכוכבים.
השמיים שאהבה יישארו שם.
והשובל שהשאירה אחריה – ימשיך להאיר.
יהי זכרה ברוך.
