ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, עוצרת מדינת ישראל את נשימתה. הדגל יורד לחצי התורן, הלב מתכווץ, ועינינו נשואות אל שמותיהם ופניהם של אלו שנתנו את חייהם למען קיומנו. בכל עיר, בכל יישוב, קיים מעגל כאב שנפער – אך הפעם, כאב זה התעצם פי כמה.
מלחמת חרבות ברזל שפרצה ב־7 באוקטובר 2023 שינתה את פני המדינה – ונתניה, עיר של חוסן וקהילה, שילמה מחיר יקר. 36 מבניה ובנותיה של העיר נפלו – לוחמים אמיצים, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים תמימים, שנקטפו באכזריות בעת שניסו להגן, לברוח או פשוט לחיות.
היום בו הכל השתנה
שבת שמחת תורה, 7.10.23 – יום שהחל באור ראשון של חג, הפך בתוך שעות לאחד הימים הקשים בתולדות מדינת ישראל. לוחמים ואזרחים מנתניה מצאו את מותם בעוטף עזה, בניסיונם להדוף את מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס, ובפסטיבל נובה שהפך לזירת טבח.
הם היו צעירים, חלקם בתחילת דרכם, חלקם כבר הקימו משפחות – אך לכולם הייתה שליחות משותפת: לשמור על הבית. על נתניה, על ישראל, עלינו.
העיר מתאבלת – וממשיכה להחיות את הזיכרון
עיריית נתניה הנציחה את נופליה במספר טקסים, אנדרטאות, ימי עיון ומפגשי קהילה. משפחות שכולות מצאו נחמה מסוימת בחיבוק העיר, בתמונות התלויות במרחב הציבורי, בסיפורים שזכו להישמע.
בבתי הספר, ברחובות המרכזיים ובאתרי ההנצחה – נשמר הזיכרון. כל אחד מהנופלים זכה למילים חמות, לתמונה שמספרת את סיפורו, לרגע אחד של שקט שבו כולנו זוכרים. הרשימה הארוכה של השמות מהווה עדות לאובדן הכבד – אך גם לתעצומות הנפש של עיר חזקה שממשיכה לבנות, להאמין ולחנך.
ביניהם – גיבורים מכל שכבות החברה
בין נופלי העיר נתניה נמצאים לוחמי סיירות, חיילי מילואים, שוטרים, אנשי שב”כ, לוחמות צה”ל ואזרחים שלא אחזו בנשק – אך לחמו בדרכם. חלקם נפלו בימיה הראשונים של המלחמה, אחרים בקרבות הקשים בתוך עזה, ויש שנפלו בהגנה על יישובי הצפון.
הם באו מכל קצוות העיר – קריית השרון, מרכז העיר, אזורי התעשייה והחינוך – וגילמו פסיפס אנושי מגוון, כמו נתניה עצמה. חלקם עולים חדשים, חלקם דור חמישי בארץ. אחדים בחרו לחזור מהעולם הגדול ולהתגייס שוב כששמעו את הקריאה. אחרים היו בכלל בחופשה, ונקראו למילואים מיידית.
“כל אחד ואחת מהם – עולם ומלואו”
כך אמרה ראש העיר מרים פיירברג-איכר בטקס העירוני המרכזי. “אין נחמה להורה, לאח, לילד, שנפרד מיקירו. אבל יש זיכרון. ויש התחייבות. להמשיך את הדרך, לחנך לאהבת הארץ, לשמור על החיים שהם נלחמו עליהם.”
נתניה מבטיחה לזכור – לא רק בטקסים, אלא במעשים. בזיכרון הפעיל. ביום שבו נניף את דגל ישראל ונשיר את התקווה, נישא בליבנו את תמונותיהם – לא כסמל של כאב בלבד, אלא כהשראה לחיים בעלי משמעות.
⸻
יהי זכרם ברוך. נזכור ולא נשכח.
