מניית הזהב של נתניה / אפרים בולמש

מכבי נתניה היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל. היא דופק הלב של עיר שלמה, מקור לגאווה, לרגש, למסורת. עשרות אלפי תושבים בעיר עוקבים, נושמים ומרגישים את הקבוצה – כי היא שלהם. לא סתם. במשך שנים השקיעה עיריית נתניה מיליוני שקלים מתקציב הציבור – ממיסי הארנונה של התושבים – כדי להחזיק את הקבוצה בחיים, כדי לתחזק את המותג, לבנות תשתיות, לקנות שחקנים, לטפח נוער. בלי עיריית נתניה, מכבי נתניה לא הייתה כאן. לא היה מה למכור, לא היה למי למכור.
ועכשיו, כשהקבוצה עומדת אולי להימכר – רצות שמועות על משא ומתן, לכאורה על דרישות לרווחים עתידיים ממכירת שחקנים, על החזרי השקעות פרטיות. אבל דבר אחד לא מוזכר: החזר לעירייה. אותה עירייה שנתנה, תמכה, השקיעה – אפילו לא מקבלת מקום ליד השולחן.
איך ייתכן שכספים ציבוריים שמימנו רכישת שחקנים, שיווק, בניית מוניטין – לא מזכים את הציבור בשום תמורה כשהקבוצה נמכרת? איך קורה שמי שלא מחויב לציבור מחליט לבדו על עתידה של קבוצה שהיא נחלת הכלל? מי מגן על ההשקעה של תושבי נתניה?
הגיעה העת שהעירייה תדרוש את מה שמגיע לה – את מניית הזהב. אותה מנייה שתבטיח לה זכות וטו על שינויים בבעלות, בהנהלה או בכל עסקה מהותית. מנייה שתבטיח שמה שלא יעשה – יעשה בשקיפות, מתוך מחויבות ארוכת טווח, מתוך חזון ולא רק חשבון.
מכבי נתניה צריכה ידיים יציבות. לא קונים קבוצה כזו כדי לסחור בה – אלא כדי לטפח אותה, להשקיע בנוער, לבנות עתיד. כמו בימים של שפיגלר, מכנס, בר, סרוסי, לביא – שחקנים שצמחו במועדון והפכו אותו למה שהוא.
לכן, לדעתי אם אכן יש תהליך מכירה – הוא חייב להיעשות בליווי העירייה, בתיאום מלא ועם התחייבות לדרך ארוכה. כי נתניה לא זקוקה למושיעים זמניים. היא צריכה שותפים אמיתיים – כאלה שילכו איתה דרך של דור.
מכבי נתניה היא לא עוד קבוצה. היא הנשמה של העיר. היא שייכת לאוהדים, לילדים שמאמינים, להיסטוריה של לב ונחישות. ולכן, את מניית הזהב – חייבים להשאיר בידי הציבור.