מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

החיים על-פי ברברה

שם הכתב: ברק גולן

עדה כרמי היא ההשראה הגדולה ביותר שלה, היא מאמינה שהאקדמיה פשטה את הרגל והשכונות בישראל נראות לה כמו מזבלה; ראיון אישי עם מעצבת הפנים יוצאת הדופן ברברה ברזין.

"מי שהולך ללמוד עיצוב באוניברסיטה עושה את זה רק בגלל האגו, האקדמיה היא עולם הולך ונעלם", כך מתחילה את הריאיון ברברה ברזין, דמות מוכרת וידועה בעולם העיצוב, ששמה הולך לפניה.

לא בכדי היא נחשבת לחריגה בנוף העיצוב הישראלי, מתנסחת בלשון מושחזת ומתעבת כל מה שמריח פוליטיקלי קורקט. הרזומה המקצועי העשיר שלה טומן בחובו עיצוב פנים לאלפי דירות ובית ספר פרטי המכשיר מאות מעצבים מדי שנה, בשיטת האומן והשוליה, הפעיל מאז 1998.

ברזין, מעצבת פנים המתמחה בעיצוב ובתכנון מגורים ומייסדת הסטודיו להכשרת מעצבי פנים, החלה את דרכה בעולם העיצוב בשנת 1984. לאחר סיום לימודי פנים בבית ספר הפרטי "הסדנא", שם גם סיימה כבוגרת הראשונה והמצטיינת. לאחר סיום הלימודים יצאה לשוק העבודה, מצוידת בתיק עבודות מכובד ומלאה באמביציה, אך במהרה טפחה המציאות על פניה, כאשר אותה שאלה נודעת לשמצה אשר כל בוגר אקדמיה חרד ממנה, "יש לך ניסיון?" עלתה שוב ושוב.

"ואז זה היכה בי", היא אומרת: "למדתי כ"כ הרבה שנים, טרחתי ועבדתי לילות כימים, אבא שלי שילם הון עתק לבית ספר פרטי. כשסיימתי סוף סוף והגעתי לראיונות עבודה, הסתכלו עלי בבוז והראו לי את הדלת. זה הרגע בו הבנתי שיש תקלה בסיסטמה. הרגשתי מרומה ומתוסכלת, חשתי שהונו אותי. אבא שלי עבד כל כך קשה רק כדי שהבת שלו תלמד ותצא עם מקצוע ביד, ועכשיו אני מגלה שכל העבודה הקשה, הזמן והכסף, בעצם שווים כקליפת השום כיוון שאין לי את הניסיון הנדרש. לכן אני תמיד אומרת, שבית הספר שלי הוקם לא מתוך אידיאולוגיה, הוא קודם כל הוקם מתוך כעס, אכזבה על השיטה האקדמית, שלא מספקת מענה ראוי לבוגרים הנפלטים לשוק העבודה. היום אני לא מתביישת להגיד: מי שרוצה לרכוש מקצוע, לא צריך ללמוד באוניברסיטה. האקדמיה לא מתעסקת במקצוע, היא מרחיבה דעת, מעשירה ומעמיקה, אבל היא לא נותנת מקצוע ביד. זה גם לא משהו שנכלל באג'נדה שלה מלכתחילה".

מי שלא יכול – מלמד

"אני מאמינה גדולה במשפט "מי שיכול עושה, ומי שלא יכול מלמד"", היא אומרת: "מי שמלמד באקדמיה, ברוב המקרים, לא מכיר את התחום על בוריו. הוא לא בא מתוך השטח ולא חווה את האינטראקציה האמיתית במקצוע. ארבע שנים של הכנת מודלים מקרטון ביצוע ולימודי קונספט, לא מכינים אותך לעולם האמיתי, צריך להבין את הפרקטיקה".

בדרך לא דרך, או פרוטקציה, כך היא אומרת מבלי להתנצל, היא החלה לעבוד בגיל 19 אצל עדה ורם כרמי "הם המנטורים הגדולים שלי עד היום, דרכם למדתי את המקצוע והם אלו שהבעירו בי את התשוקה אליו. עדה כרמי היא אישה שאני מעריצה את האדמה שהיא דורכת עליה, היא לימדה אותי את השיעור החשוב בחיי, לא לוותר, לא להרפות עד שאני משיגה בדיוק את המטרה שאני רואה לנגד עיני", היא אומרת בעיניים נוצצות.

 

bar1

צילום גיא הכט

לאחר מספר שנים מעשירות תחת חסותם של צמד הענקים, נולדה בתה הראשונה. אז גמלה בליבה החלטה לצאת אל דרך עצמאית. "מיד נכנסתי למערבולת, ונפלתי בכל מהמורה אפשרית", היא מספרת: "יצאתי לשוק העבודה, אבל לא ידעתי את הדברים הכי בסיסיים. איך נראה חוזה עבודה, איך לתמחר את העבודה שלי, איך להתלבש לפגישת עבודה ואיך לדבר עם קבלן. כתבתי חוזים קלוקלים, ואיפה שאפשר לטעות, טעיתי. היות ולא הייתה לי אפשרות אחרת, כי הייתי אם חד הורית, הבנתי שאני צריכה ללכת על זה בכל הכוח, ובסופו של דבר הצלחתי להבקיע את החומה. הקמתי את בית הספר מתוך הבנה עמוקה שלימודי עיצוב פנים לא יכולים להיות משהו שלא מחובר לניסיון אמיתי בפועל. אני מלמדת מקצוע שיש בו סיפוק הגשמה. למקום הזה יש אג'נדה אחת- והיא לספק מקצוע. מי שיוצא מכאן יוצא ונחטף וזה מרחיב את ליבי".

 לא פעם התבטאת ואמרת, שהשכונות הישראליות מתוכננות כמו סלאמס. למה?

"עם כל ההתייפייפות והחלומות, רוב רובו של עם ישראל מתגורר בדירות ולא בווילות, והצפי לשנת 2050 הוא ש-90% מתושבי העולם יגורו בערים, האורבניות משתלטת, וצריך להבין את זה. הדירה הישראלית, בדרך כלל, מתוכננת ברשלנות פושעת בחוסר הבנה של צרכי המשפחה של המאה ה-21, וברהבתנות של נובורשים. החיבורים יוצרים שכונות נוראית וערים מכוערות. אין כאן תרבות נכונה של דיור. אני הולכת בתל אביב ורואה פרויקטים חדשים ושואלת את עצמי, מי הוא זה שתכנן ואישר אותם, ומי הטיפש שרכש. אין חשיבה פרקטית, פונקציונלית, אין הבנה של צרכים, אין מקום לתלות כביסה אז תולים במרפסות, שהופכות מהר מאוד לסוג של מזבלה. אלו פשוט סלאם מתוכננות. לפני 100 שנים ויותר, האדריכלים היו אלו שהרימו את נס המהפכה החברתית באירופה, הם נקראו שם לדגל, מאז, ב-40 השנים האחרונות הם לא נקראים לשום דגל, הם הפכו לפקידים מודרניים. פקידי העירייה, היזמים והקבלנים מנהלים אותם. אדריכל צריך להיות אדם ורסטילי ולדעת לפנות למגוון קהלים. לייצר עיר יפה זה מכלול טוטאלי, לא מספיק לטפח רק שכונה אחת יפה, זו צריכה להיות תפיסה הוליסטית מקיפה.

למרות הביקורת, ברזין שומרת על אופטימיות "אנחנו מדינה צעירה ולכן קשה לנו עדיין לעצב שפה ותרבות של סגנון, מה שמוביל לפזילה החוצה. זה תהליך טבעי של אומה צעירה שלומדת את השפה שלה. הטעם הישראלי הוא מאוד מגוון, סוג של קיבוץ גלויות, בדומה לאופנה ולמטבח הישראלי, וזה גם היופי והעוצמה שלו- רבגוניות ופלוריזם. אנחנו עם של מלקטים שמסתובב הרבה בכל העולם, ואוספים השראות מאמריקה, אירופה, המזרח- סין, יפן וקוריאה. עם זאת יש כאן כמה אדריכלים ומעצבי פנים דגולים, כמו אילן פיבקו, אורלי שרם ועוד רבים וטובים שיושבים היטב בנוף הישראלי ולא מתביישים"

 

תמונה ראשית: צילום ברנרד בר

תגובה אחת

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *