המחאה הופכת לאקטיביזם: נשים שסבלו אלימות במשפחה מוזמנות לשלוח את סיפוריהן על מנת להעצים נשים אחרות.
בשנת 2018 נסקה מדרגת האלימות נגד נשים לגבהים חדשים. מספר הנשים שנרצחו בשנה החולפת עמד על 26 נשים, מכל המגזרים, מכל הגילאים, ואפילו ילדה קטנה אחת בת 12, גדגדצגאי. הילדה, שנפלה קורבן למאבק בין אמה ובן זוגה של האם, נאנסה באכזריות ונרצחה. הרצח הזה הוציא לרחובות נשים שמחו נגד אלימות נגד נשים, בעד התייחסות ביד קשה לרוצחים ולגברים אלימים, ובמחאה בשביתת עבודה בכל המגזרים במשך על מנת להמחיש ש"לא עוד". לא עוד יעמדו נשים מנגד ולא יעשו דבר שעה שנשים בכל רחבי הארץ סופגות אלימות קשה מכל מין וסוג. אלימות נפשית, פיזית, כלכלית ועוד, מבני זוג או מבני משפחה.
את קולות המחאה שחתמו את שנת 2018, החליטה יעל שכנאי, עורכת, סופרת והמו"לית של הוצאת הספרים "רימונים", להוציא מן הכוח אל הפועל ולקרוא לנקיטת אקטיביזם, "מהמקום בו אנו פועלים כשבאמצעות מהלך זה, נוכל כולנו כחברה, לחולל שינוי אמיתי".
את האקטיביזם הזה היא מתרגמת ל"קול קורא" המזמין נשים מכל הארץ לשלוח את סיפוריהן האישיים; סיפורים נבחרים יאוגדו לאסופה שתהווה השראה עבור נשים המצויות במעגל האלימות ויסייעו לאחרות להבין שיש תקווה, שגם נשים אחרות במצבן הצליחו למצוא את הדרך החוצה, גם אם הדרך הייתה נראית אבודה וחסרת כל תקווה.
מהי אותה אסופה, אנתולוגיה, עליה הוצאת קול קורא?
"האסופה תכלול עשרים סיפורים של נשים שעברו אלימות במשפחה. נשים שכותבות את הסיפור שלהן, האישי, ומספרות איך יצאו ממנו וכמובן, איך צמחו ממנו והפכו לנשים עצמאיות, עם כוח להשפיע, עובדות לפרנסתן ואיך הצליחו "לתקן" את החיים שלהם ולהמשיך הלאה, מתוך מקום מחוזק ובטוח."
מי יכולה להשתתף בשליחת הסיפורים?
"האנתולוגיה פונה לנשים שיצאו ממעגל האלימות. בין אם היא אלימות במשפחה המורחבת, בין אם אלימות בזוגיות, שיכולות ורוצות לספר את הסיפור שלהן ושיש לסיפור שלהן סוף טוב מבחינתן. זאת לא מתוך חלילה אפלייה מול מקרים שנגמרים רע, אלא כדי שסיפוריהן יוכלו לתת השראה לנשים שעדיין לכודות בסיפור האימה האישי שלהן."
מהי המחשבה שעומדת מאחורי אסופה מדממת כזו?
"המחשבה היא לחזק נשים, להעלות מודעות, להשפיע דרך עולם התרבות והאמנות. אם יש מקום שיכול להשפיע בסוגיות חברתיות הרי שהוא המקום של האמנות, הספרות, הצילום, הציור, כל אמנות שהיא שהקול שלה נשמע ומעודד אחרות ומחזק אותן. אסופה כזאת שמגיעה לאישה אחת שמקבלת ממנה כוח ומצילה אותה, זהו כבר הישג עבורי, עבור הוצאת "רימונים"."
יש סיפורים שנשלחו בשם מלא או שרוב הנשים מעדיפות להישאר בעילום שמן?
"רוב הסיפורים נשלחים על ידי נשים בשם מלא, אבל כן, יש כאלה שמעדיפות להישאר בעילום שם ואנחנו בהחלט מכבדות את זה ונותנות להן ביטוי ומקום."
יש לך נגיעה אישית לנושא?
"הנגיעה האישית שלי היא דרך חברה טובה שליוויתי אותה בתהליך יציאה מתוך זוגיות אלימה מאוד. הליווי הזה הבהיר לי את חשיבות התמיכה והחיזוק של נשים שנמצאות במצב עדין כל כך, באימה מתמדת, בפחד מהצל של עצמן, בחשש מכל צליל ורחש וממחשבה שכל יום עלול להיות היום האחרון בחייה. אין זוועה גדולה מזו כשמדובר בחיים יומיומיים שיש לחיות אותם. לשמחתי האישה הזו אכן ניצלה באורח נס. באחד מספריי המוקדמים "פרורי קינמון", אני גם נוגעת בנושא הכואב הזה ומתארת אלימות במשפחה שננקטת כלפי ילדה צעירה."
מתי את חושבת שיהיה פה שינוי אמיתי באלימות כלפי נשים וביחס כלפיהן בכלל?
"אני מאמינה שתמיד יהיו עשבים שוטים אבל המלחמה שלנו היא לדלל אותם ולמגר אותם ככל האפשר. אני מאמינה שבעזרת מאבק לגיטימי שיביא אותנו לגרום לכך שיהיו חוקי ענישה כבדים לפושעים ולעברייני מין ואלימות נגד נשים וילדים, נצליח למזער את כמות המקרים האלה. אסור להתייאש כי ייאוש פירושו כניעה למשליטי הרוע והפשע, כניעה לחיים בעולם של טרור ושואת נשים."
מה את צופה לשנת 2019, בראייה מפוכחת?
"אני צופה עוד ועוד שביתות נשים, הפגנות נשים ומאבק למען נשים, ונגד אוכלוסייה אלימה נגד נשים."
יש לך משהו לומר לסיום?
"אני רוצה לבקש מנשים שנמצאות במעגל האלימות שיתלוננו, שלא יפחדו, שיידעו שיש מחנה גדול מאחוריהן, מחנה שגם הולך וגדל עם הזמן. מחנה של נשים, של גברים, של אנשים שמאמינים שאסור לאלימות לנצח."
את הסיפורים האישיים אפשר להעביר להוצאת הספרים "רימונים" עד ה-15.02.19 באמצעות כתובת הדוא"ל [email protected] או באמצעות פניה בהודעה אישית בעמוד הפייסבוק של ההוצאה
תמונה ראשית: מובילה מהפכה. יעל שכנאי. צילום אילן נחום
