בין סבב ראשון ללחימה באיראן לסבב שני, הספיקה השנה מדינת ישראל לשבור שיא ואולי דווקא אחד השיאים היפים והמרגשים ביותר שלה.
בספר השיאים הבא של גינס, בין האיש הגבוה בעולם לאישה עם השיער הארוך ביותר, צפויה ישראל להיכנס כמדינה שבה התכנס מספר תורמי הכליה הגדול ביותר לתמונה משותפת אחת.
לכנס המיוחד של עמותת “מתנת חיים”, שנערך בינואר השנה, הגיעו מכל רחבי הארץ גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. המכנה המשותף בין כולם היה אחד: כל אחד מהם בחר מרצונו החופשי להיכנס לחדר ניתוח ולתרום כליה כדי להציל חיים.
כ-20 מאותם תורמים מתגוררים בנתניה. אחת מהם היא הילה ברמן.
בת 41, אמא לילדה, נולדה וגדלה בנתניה ומרגישה מחוברת אליה בכל ליבה.
“נתניה זו ‘העיר’, בהא הידיעה. האנשים הכי חמים שיש, הים – זה המקום שאני הכי אוהבת בארץ. יש בה אנרגיה אחרת”, מספרת הילה ל”השבוע בנתניה”.
בשנה האחרונה היא מתגוררת בבת חפר, לאחר שבחרה לגדל את בתה באווירת מושב. היא עובדת כמפיקת אירועים פרטיים ועסקיים, ובמסגרת עבודתה מטיילת רבות בארץ ובעולם.
רעיון שנולד ברגע אחד
על ההחלטה לתרום כליה ועל הדרך שעברה עד לניתוח, מספרת הילה ל”השבוע בנתניה”:
“אני לא באמת יודעת להצביע על השורשים של הרעיון עצמו. יום בהיר אחד ישבתי במשרד, גללתי באינטרנט וראיתי פוסט בפייסבוק של מפיקה בעולם האירועים שבזמנו לא הכרתי אישית. בעלה היה עם אי ספיקת כליות והיא חיפשה אנשים עם סוג דם מסוים. היה שם את הטלפון של ‘מתנת חיים’. אני לא עד הסוף יודעת להסביר מה ולמה, אבל באותו רגע התקשרתי למתנת חיים והפנו אותי לבדיקות ראשוניות.”
כל כך מהר? בלי לחשוב פעמיים?
“כן”, היא מחייכת. “אני מאלה שישר מתניעים דברים, ביצועיסטית. אמרתי לקופת החולים שאני חייבת בדיקות דחופות, ואחרי כמה ימים כבר הייתי אחרי.
“בשלב הזה עוד לא שיתפתי אף אחד. בהמשך שיתפתי את אחותי, שעובדת כאחות, והיא חיזקה אותי ותמכה מאוד.
“תהליך הבדיקות ארך חצי שנה, ובסופו ועדה רפואית של משרד הבריאות פסלה אותי. הייתי צעירה יחסית לנשים שתורמות כליה, ומומלץ לנשים לתרום לאחר סיום תהליך הילודה. הם חשבו שאולי אתחרט כי יש לי רק ילדה אחת.
“כמובן שלא ויתרתי. קבעתי פגישה עם משרד הבריאות, נכנסתי לעוד ועדה זריזה וקיבלתי אישור.
“שבוע לאחר מכן התקשרו לומר לי שמצאו תורם לבחור המקורי שחשבתי לתרום לו, עם סוג דם שמתאים לו יותר. ביקשתי שיחפשו לי מישהו אחר שמתאים. כבר הייתי מושקעת בתהליך.”
“זו הבת שלי”
ואז הגיע יום הניתוח.
הילה משחזרת ל”השבוע בנתניה”:
“הניתוח נערך ב-5.7.22 בבית החולים שיבא. לאמא שלי סיפרתי רק שבוע לפני. היא לקחה את זה קצת יותר קשה ודאגה מאוד.
“לניתוח עצמו אמא שלי ליוותה אותי, וגם אבא הגיע לילה לפני. דווקא ביום הניתוח אמא שלי עשתה סוויץ’ בראש והתמלאה גאווה והתרגשה ממש. היא אמרה לכולם בדמעות: ‘זו הבת שלי’.
“זה חיזק אותי מאוד.
“הניתוח עצמו עבר מדהים, וההתאוששות הייתה קלה ממה שציפיתי.
“הכליה שלי הושתלה באישה בשנות ה־50 לחייה מאזור השפלה, אמא לילדים. נפגשנו יום אחרי הניתוח. זה היה מפגש מרגש ממש. קמתי אליה לחיבוק, וכל המשפחה שלה הייתה שם.
“אנחנו בקשר פה ושם – פרחים בחגים, ארוחת שישי לפני כמה זמן. אני מאוד מאוד אוהבת אותה.”
“הייתי עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים”
כמעט ארבע שנים חלפו מאז הניתוח, והילה מסתכלת לאחור בתחושת שלמות.
הילה מסכמת ל”השבוע בנתניה”:
“מבחינה פיזית שום דבר לא השתנה. הדבר היחיד שהשתנה הוא שאני מרגישה שאני מסוגלת להכול.
“כשנכנסתי לתהליך ממש דמיינתי את עצמי בניתוח וידעתי שאצליח. הלכתי נגד כל הסיכויים – הוועדה הראשונה של משרד הבריאות, הבחור המקורי שרציתי לתרום לו שמצא תורם.
“אני מודה שכיום כן קשה לי לשמוע ‘וואו, מה עשית’. אני לא מרגישה כזו גיבורה, לא מרגישה מיוחדת.
“אבל באמת, מבחינת התהליך – הייתי עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים.”
רוצים לבדוק האם גם אתם יכולים להיות מועמדים לתרומת כליה ולהצלת חיים?
מבדק התאמה קצר של כ-30 שניות מחכה לכם בקישור: https://bit.ly/MC_SHVUA
