אחרי החגים חוזרים לשגרה. אבל האם באמת צריך “לחזור לעצמנו”?
אחרי החגים, כשהשגרה חוזרת, חוזרים איתה גם הקולות המוכרים.
“צריך לחזור לשגרה.”
“אכלתי יותר מדי.”
“עליתי קצת.”
“אני חייבת לחזור להתאמן.”
“אחרי החגים אני מתחילה מחדש.”במשך שנים לימדו אותנו שהגוף שלנו הוא פרויקט שלא נגמר. תמיד יש עוד משהו לשפר, לחטב, להסתיר או לתקן. נשים, ובהמשך גם גברים, למדו להסתכל על הגוף לא רק כעל גוף, אלא כעל משהו שצריך כל הזמן לעבוד עליו.
וכשהמסר הזה חוזר מספיק פעמים, הוא עלול להפוך מביקורת חיצונית לאמונה פנימית: שהגוף כפי שהוא אינו מספיק טוב, ושכדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו – גם הוא צריך להשתנות.
בשנים האחרונות הגיע ה־Body Positivity וביקש לשנות את השיח.
במקום “איך אני יכולה להיות רזה יותר?”, הוא שאל: למה בכלל הגוף שלי צריך לעמוד באידיאל מסוים כדי שאהיה ראויה?
וזה היה תיקון חשוב. אבל היום, אחרי שנים שבהן המסר הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהשיח על גוף ודימוי גוף, אולי הגיע הזמן לשאול גם את השאלה הבאה:
האם אפשר לקבל את הגוף שלנו – ובכל זאת לרצות לשנות משהו?
כשהגוף מפסיק להיות אויב
שורשיו של ה־Body Positivity נמצאים בתנועות מחאה נגד אפליה, סטיגמה והשפלה של אנשים בשל גודל גופם. עם השנים התרחב הרעיון לתנועה חברתית ותרבותית שקראה לקבל מגוון רחב יותר של גופים ולהפריד בין המראה והמשקל של האדם לבין הערך שלו.
ורוניקה מייזלר, דיאטנית קלינית המשלבת NLP ויועצת לחברת הרבלייף, מסבירה:
“מתוך המקום הכואב הזה צמח ה־Body Positivity, ששורשיו בתנועות מחאה נגד אפליה, סטיגמה והשפלה של אנשים בשל גודל גופם. עם השנים התרחב הרעיון לתנועה חברתית־תרבותית שקראה לקבל מגוון רחב יותר של גופים ולהפריד בין המראה והמשקל של האדם לבין הערך שלו, ובצדק.”
והמסר הזה באמת היה חשוב – ואולי אפילו הכרחי.
הערך שלנו אינו נקבע לפי המשקל שלנו. גוף שאינו תואם את אידיאל היופי של התקופה עדיין ראוי לכבוד. אנשים במידות שונות צריכים להופיע בפרסומות, לקנות בגדים, ללכת לים, להצטלם, להתאהב ובעיקר – לחיות.
לא אחרי שהם ישתנו.
לא אחרי שהם ירדו במשקל.
לא אחרי שהם “יתקנו” את עצמם.עכשיו. כפי שהם.
מחקרים שבחנו חשיפה לתכני Body Positivity מצאו כי היא עשויה לתרום לשיפור שביעות הרצון מהגוף ומצב הרוח. במקביל, הולכת ומתחזקת ההבנה שסטיגמה ובושה סביב משקל אינן מייצרות בהכרח מוטיבציה בריאה לשינוי, ואף קשורות למצוקה נפשית ולדפוסי אכילה לא בריאים.
מייזלר פוגשת את ההשלכות האלה בקליניקה:
“אני פוגשת בקליניקה לא מעט אנשים שעד היום זוכרים משפטים ששמעו בבית, כמו ‘את חייבת לרדת במשקל’, ‘ככה לא אוכלים’ או ‘תראי איך השמנת’. לפעמים הם נאמרו מתוך דאגה הורית ואפילו מתוך כוונה טובה, אבל מה שנצרב לא פעם הוא דווקא בושה, ביקורת ותחושה שמשהו בהם לא בסדר, ולא מוטיבציה אמיתית לשינוי.”
וזו בדיוק הסיבה שה־Body Positivity היה תיקון כל כך משמעותי לשיח.
הוא הזכיר לנו שהגוף שלנו אינו כרטיס כניסה לחיים.
אבל כמו שקורה לא פעם עם רעיונות טובים, גם מסר שנולד כדי לשחרר אותנו עלול להפוך עם הזמן לנוקשה מדי.
מתי “אני אוהבת את עצמי” הופך לעוד כלל שצריך לעמוד בו?
הבעיה מתחילה כשהאמירה “אני טובה כפי שאני” הופכת ל־“אם אני רוצה לשנות משהו בעצמי, סימן שאני לא באמת מקבלת את עצמי.”
אבל למה בעצם?
אפשר להיות שלמה עם הערך שלנו כבני אדם ובכל זאת לרצות להשתנות.
אפשר לרצות להתחזק.
אפשר לרצות לשפר הרגלים.
אפשר לרצות להרגיש נוח יותר בתנועה.
אפשר לרצות לשנות את הרכב הגוף.
אפשר פשוט לרצות להרגיש טוב יותר.הרצון להשתנות לא חייב להגיע מהמקום שאומר “אני לא מספיק טובה”.
הוא יכול להגיע דווקא מהמקום שאומר:
אני חשובה לי.
קבלה עצמית יכולה להיות נקודת המוצא – המקום שבו אני מפסיקה לריב עם עצמי. ומשם, שינוי כבר לא חייב להיות ניסיון לתקן משהו “לא בסדר”, אלא בחירה לטפל בעצמי טוב יותר.
וזה הבדל גדול.
האם אנחנו באמת חייבות לאהוב את הגוף שלנו בכל יום?
יש עוד צד מעניין בשיח החדש.
התנועה שנועדה לשחרר אותנו מהדרישה שהגוף יהיה “מושלם” עלולה ליצור דרישה חדשה: עכשיו אנחנו חייבות לאהוב אותו.
בכל מצב.
בכל יום.
בכל זווית.
בלי תנאים.אבל מה אם היום אני פשוט לא אוהבת חלק מסוים בגוף שלי?
מה אם אני רוצה להרגיש אחרת בבגדים?
מה אם אני רוצה להיות חזקה יותר?
מה אם אני רוצה לשנות את הרכב הגוף שלי?
האם זה אומר שנכשלתי בקבלה עצמית?
ממש לא.
למעשה, חלק מתכני ה־Body Positivity עדיין משאירים את המראה במרכז. רק כיוון המסר השתנה: במקום “את צריכה להיות יפה יותר”, אנחנו שומעות “את צריכה להבין שאת יפה בכל מידה”.
זה כמובן מסר נעים, חיובי ומכיל יותר. אבל הגוף עדיין עומד במרכז הבמה ונבחן דרך אותה שאלה:
האם הוא יפה?
אולי הגיע הזמן לשאול שאלה אחרת.
מ־Body Positivity ל־Body Respect
אולי במקום לשאול רק “איך אני נראית?”, כדאי להתחיל לשאול:
איך הגוף שלי מרגיש?
האם אני חזקה?
האם יש לי אנרגיה?
האם אני ישנה טוב?
האם אני מרגישה חיונית?
האם אני אוכלת בצורה שתומכת בי?
האם אני זזה באופן שעושה לי טוב?
והאם הבחירות שאני עושה היום תומכות בי גם בעוד עשר ועשרים שנה?מכאן מגיע רעיון ה־Body Respect – כבוד לגוף.
מייזלר מסבירה:
“אני לא חייבת לחשוב שכל חלק בגוף שלי יפה בכל רגע. אני כן יכולה להתייחס אליו כאל משהו שראוי להקשבה, לטיפול ולהשקעה. אפשר לחשוב על זה כמו על הורות טובה. אמא טובה לא צריכה לחשוב שהילד שלה מושלם כדי לאהוב אותו. היא מקבלת אותו עם החוזקות, החולשות והדברים שעוד יכולים להתפתח – ובמקביל ממשיכה לעזור לו ללמוד, להתחזק ולהתקדם. לא משום שהוא לא מספיק טוב, אלא דווקא משום שהוא חשוב לה, היא מאמינה בו ורוצה בטובתו. כך גם עם הגוף: לא מלחמה, אלא השקעה.”
וזו אולי נקודת המבט שאנחנו צריכות לקחת איתנו גם אל השגרה שאחרי החגים.
לא עוד “אחרי החגים אני חוזרת לעצמי”.
כי אולי לא הלכנו לשום מקום.
אז איך נראה כבוד לגוף בחיים האמיתיים?
כבוד לגוף אינו מתבטא רק באופן שבו אנחנו מדברות אליו, אלא גם באופן שבו אנחנו מתייחסות לצרכים שלו.
לפעמים זה אומר לנוח כשאנחנו עייפות.
לפעמים זה אומר לצאת להליכה כי אנחנו יודעות שתנועה תעשה לנו טוב.
לפעמים זה אומר לשתות יותר מים, לישון קצת מוקדם יותר או פשוט להקשיב לסימנים שהגוף שולח לנו.
וגם לאוכל יש כאן מקום.
אפשר לעצור ולשאול: האם הארוחות שלי באמת מזינות ומשביעות? האם הן מספקות לגוף חלבון, סיבים, ויטמינים ומינרלים? האם הן מתאימות לקצב החיים שלי ובמקביל נותנות לגוף את מה שהוא צריך?
לא מתוך ספירת קלוריות אובססיבית.
לא מתוך עונש על מה שאכלנו בחג.
ולא מתוך ניסיון “לתקן” את הגוף.אלא מתוך אכפתיות.
כי בסופו של דבר, אולי אנחנו לא צריכות לבחור בין קבלה עצמית לבין הרצון להשתנות.
אפשר לקבל את הגוף שלנו כפי שהוא היום – ובאותה נשימה לבחור לחזק אותו, להזין אותו, לטפח אותו ולדאוג לו.
לא מתוך שנאה.
לא מתוך בושה.
לא מתוך התחושה שאנחנו “לא מספיק”.אלא מתוך ההבנה הפשוטה שהגוף שלנו הוא הבית שבו אנחנו חיות.
הוא לא צריך להיות מושלם כדי להיות ראוי לכבוד.
והוא גם לא צריך להישאר בדיוק כפי שהוא כדי שנוכל לאהוב אותו.
אולי היחסים הבריאים ביותר עם הגוף אינם יחסים של מלחמה, אבל גם לא של הערצה.
אולי הם פשוט יחסים של כבוד, הקשבה והשקעה.
צילום יחצ
