מי מאתנו לא נתקל בשמחה של הכנסת ספר תורה, כאשר רוקדים ומפזזים ברחובה של עיר. אנשים נשים וילדים, שמחים בשמחתה של תורה.
מאמר לחג השבועות מרב העיר הרב קלמן מאיר בר שליט"א
ומקור מנהג זה מדוד מלך ישראל, כאשר החזיר את ארון האלוקים לירושלים אחר שהיה שבוי בידי פלישתים. "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכינורות בנבלים ובתופים".
אך חובה עלינו להבין, מדוע לעשות שמחה ברחובה של עיר דווקא בהכנסת ספר תורה, מה שלא מצאנו בשום מצוה אחרת. לא מצאנו שילד מניח תפילין לראשונה בחייו, שיעשו שמחה כזו בחוצות העיר. אז מדוע נעשית מצוה זו דווקא בהכנסת ספר תורה?
דומה שיש בשמחה זו אמירה משמעותית. למען נדע ונשכיל, כי אין תורתנו כתורות אחרות. יש ביטוי שגור אצל אומות העולם – מה שלאלוקים – לאלוקים, ומה שלאדם – לאדם. לאמור, יש הפרדת רשויות גמורה בין עבודת הא-ל, לחייו הפרטיים של האדם, ואל לנו לעשות עירוב פרשיות בין אלו לאלו. רבים מחכמי אומות העולם נודעו בשחיתותם המוסרית, שכן חכמתם ותורתם לא אמורה להשפיע על אמות המוסר שלהם. לא כן תורת ישראל, תכליתה ותפקידה להשפיע על כל המרחב. הן על המרחב הציבורי והן על המרחב הפרטי והמסחרי. וכדבריו של הרמב"ם "וכשם שהחכם ניכר בחכמתו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו, בדיבורו, בהילוכו ובמלבושיו, ובכלכול דבריו במשאו ובמתנו". הא למדת, שתכלית חכמה היא המעשים הטובים, כיצד האדם מנהל את מסחרו ביושר ובהגינות, כיצד שח ומתנהג הוא לאישתו ולשאר בני משפחתו, כיצד נוהג ומדבר הוא עם שאר הסובבים אותו.
דומה שזו האמירה שאנו מבטאים עת אנו רוקדים ושמחים עם התורה, טרם שמכניסים את ספר התורה לארון הקודש. לאמר אצלנו אין התורה משפיעה רק בבית הכנסת, אין מקומה של התורה דווקא בארון הקודש. אלא קודם לכן תורה אמורה להשפיע על רשות הרבים, ברחובה של עיר על כל הנעשה במסחר בשווקים בבית פנימה. "וחיי עולם נטע בתוכנו".
כאשר מלכת שבא באה לבקר את שלמה המלך, היא חדה לו את כל הספקות שהיו לה, והחכם מכל אדם ענה לה בחכמתו על הכל. "ותראה מלכת שבא כל חכמת שלמה, והבית אשר בנה ומאכל שולחנו ועליתו אשר יעלה בית ה', ולא היה בה עוד רוח". כלומר שהיא התפעלה לא רק מחכמתו, אלא היתה עליה – גשר, שחיבר בין בית המקדש לבית המלך. ומכך היא התפעלה מאוד. שכן ראתה שיש יחסי גומלין בין בית המקדש, ובין ביתו הפרטי של שלמה המלך. ביתו של שלמה מהווה דוגמא מעשית ליישום של תורה בחיי המעשה בחיי המשפחה, ומשום כך התפעלה עד מאוד.
אנו נוהגים לקרוא את סיפור מגילת רות בחג השבועות. טעמים רבים נאמרו למנהג זה. אך נראה שאפשר ליתן טעם לשבח נוסף. מגילת רות עוסקת בשני אישים, האחד אלימלך איש עתיר ממון, שבא מן המשפחות המיוחסות שבישראל וראוי הוא להמשיך את מלכות בית דוד. הדמות השניה היא רות המואביה אלמנה חסרת כל, שבאה מאומה בזויה ביהדות – "מואב". וראה איזה פלא, דווקא הדמות הראשונה, עברה מן העולם ונשכחה בתאום הנשיה. ואילו רות "נבחרה" להיות אמה של מלכות.
אכן אלימלך היה מהמשפחות המיוחסות בישראל, אך אין די בזה. בשעת המבחן המעשי, לא נהג הוא כמי שמושפע ע"י תורתו. שכן בשעת רעב בארץ, העדיף הוא את טובתו האישית, וירד לשדה מואב ובלבד שלא יבואו לבקש ממנו עזרה כספית היה אלימלך ראוי למלכות אך לא עמד בשעת מבחן ואיבד את עולמו.
לא כן רות, אמנם באה היא מאומה בזויה, אך דווקא היא יודעת אל-נכון, לעמוד במבחן החסד במבחן היישום המעשי. נוטשת היא את מנעמי החיים, נוטשת היא ארמון אביה, כדי לגמול חסד עם חמותה נעמי. עוזבת היא את כל עברה, כדי להיטיב עם הזולת. רות לא רק מדברת על תורה, אלא יודעת ליישם אותה בחיי המעשה. ולפיכך זוכה היא להיות אמה של מלכות. קריאת מגילת רות בחג השבועות, מהווה דוגמא מהי תורת חיים ומה בין תורתנו לתורת העמים.
ולכך מודים אנו: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
