כמו כולם התעוררתי בבוקר חג לימים קשים מנשוא, כמו כולם הבטן שלי התהפכה וכל הגוף שלי כאב, כמו כולם גם אני לא ידעתי איך לצאת מההלם. יומיים אחרי שהמלחמה החלה, הרופאה שלי אמרה לי "את חייבת להתנדב, תלכי לילדים,זה יעשה להם כל כך טוב, וגם לך!"
כבר באותו יום עשיתי חיפוש בקבוצות הוואטספ השונות, והבנתי שיש המון מלונות שהשתכנו בהם מפונים מהדרום. לא כל כך ידעתי מה יהיה תפקידי בכוח כשאגיע, אמרו לי שאני מגיעה לזמן של פעילות ביצירה, אבל יצירה עם הידיים זה הדבר האחרון שאני טובה בו. כל שכן לעשות קעקועים לילדים. כשהגעתי, בין רגע הדוכן הפך למבוקש ביותר במתחם שפתחנו, חברים מתנועת תרבות נתניה שהיו איתי ואני. ביקשו שנחזור שוב, מצאנו את עצמנו מתחילים במלון אחד ונשמעים לצרכי השטח, מקפלים ועוברים למלון נוסף, מבטיחים שעוד נחזור. " אני לא יודעת איך להודות לך, חיבוק זה לא מספיק, תודה על הקעקועים. תודה שבאתם!" אמרה לי ילדה בת 6. גיליתי שגם במצבי קיצון מורכבים לכל אדם פשוט יש יכולת להקל על כאב אדם אחר, ובדרך זה מקל גם על כאבך שלך.
