במסורת היהודית נתפש המרד של קורח ועדתו, נגד מנהיגותו של משה רבינו, כסמל האולטימטיבי של 'מחלוקת שלא לשם שמים', 'כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קורח וְכָל עֲדָתוֹ"
מאמר מאת: רב העיר הרב קלמן מאיר בר
נשאלת השאלה, מדוע המחלוקת נקראת קורח ועדתו, הרי קורח נחלק על משה. וא"כ היה צריך להיות כתוב קורח ומשה?
דומה שהתשובה לכך היא, שקורח ועדתו לא היו קבוצה הומוגנית אחת בעלת אינטרס אחד, אלא למעשה היו בה שלוש קבוצות שלכל אחת מהן היה אינטרס שונה: קורח, בני ראובן [דתן, אבירם ואון בן פלת], מאתים וחמישים האיש נשיאי העדה. אלא מאחר וכל אחת מהקבוצות פעלה למען עצמה, קורח ביקש להיות כהן גדול, דתן ואבירם תבעו את בכורת בני ראובן. וכל 'התאחדותם' מול משה ואהרון היתה רגעית בלבד, הרי מיד כשהיו משיגים מטרתם היתה פורצת המחלוקת בינם לבין עצמם. מכאן נלמד, כי מחלוקת אמיתית, על מהות הענין, החפה מאינטרסים אישיים-קבוצתיים צרים של הנוטלים בה חלק, לא תגרור סכסוך ומריבה בין שני הצדדים החולקים, ולפיכך 'סופה להתקיים' כמאמר חז"ל באבות.
מחלוקת לשם שמיים מתאפיינת כשקיימת אבחנה בין שני צדדים של מטבע, כשקיים רצון להבין גישות שונות, לדון בהן, לקבל החלטה ואולי אפילו להגיע לסינתזה. קורח לא מעוניין לקחת את הטוב מהצד של משה, הוא לא ביקש להבין אותו, אלא להעלים אותו, ולכן הוא נעלם לגמרי בעצמו.
במחלוקת מהותית ['לשם שמים' כלשון חז"ל], כל צד בויכוח אינו פוסל את הצד האחר. תנאי לבירור אמיתי של המחלוקת, היא הנכונות לשמוע, לשבת איתו, ללבן ולרדת לסוף דעתו של הצד האחר ולנסות לשכנעו שהוא טועה. במחלקת קורח, דתן ואבירם כלל לא רצו לשמוע את משה ששולח לקרוא להם, והם מסרבים פעמיים ב'לא נעלה'. לפיכך הגיב משה: "ויחר למשה מאוד..". מכאן למדים אנו שלא עצם העלאת הטענות, ולא תוכנן של הטענות הקשות שהוטחו במשה ובאהרון הם שגרמו לצערו הגדול של משה, אלא חוסר הנכונות לשבת ולדון בטענות, לנסות לגשר ולהשכין שלום, הוא שגורם למשה לתגובה קשה, עד כי הוא מבקש מה' "אל תפן למנחתם".
וכל העם היכן הוא? גם הוא הלך בעקבות קורח, "ויקהל עליהם קורח את כל העדה". כיצד יתכן הדבר? איך כולם נסחפו אחריו?
קורח היה אמן יחסי הציבור. הוא ידע היטב שהאדם הוא יצור נבון ושקול, ולכן קורח סיפר בדיחות. לא היה לו מצע מסודר, הוא רק התבדח על משה ואהרון. שלל את הלגיטימיות של משה ואהרון. טען שהם נוטלים שררה שלא כדין, ולא במשפט, ולכן הוא לא מוכן לשבת ולדבר איתו. קורח לא שיכנע כלל בצדקת דרכו, הוא רק הצליח לשלול את זכות הקיום של משה ואהרון. מוכר לנו?
אך משה אינו מגיב מיד, פיו נאלם דום. הוא שומע, מחריש, משתתק וצונח ארצה. "וישמע משה, ויפול על פניו". המנהיג המנוסה, יודע שתגובה חפוזה אינה רצויה. הוא ממתין, נופל על פניו. החיפזון מהשטן. מקווה מאד שגם העם יתפקח. רק לאחר שיקול דעת, מחשבה, מתינות, הוא בוחר להגיב, והפעם בתקיפות: "וַיְדַבֵּר אֶל קורח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמוֹר, בּוֹקֶר וְיוֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ".
המבחן האמיתי, מלמדנו משה, אינו בעולם הדיבור, אלא בעולם המעשה. לא בפטפוטי דמגוגיה זולים, אלא בחומו המאיים של המטבח, בצל המחתות והאש. ומי שאינו יכול לעמוד בחום התנור – שלא ייכנס למטבח.
לא חיפזון, ריצה, התלהמות, אלא מתינות, הבלגה, שתיקה. שמיעה והאזנה קשובה. לפיכך מדגיש הכתוב: "וישמע משה". הרבה מנהיגים ניחנו ביכולת הדיבור, אבל חסרה להם סגולת השמיעה. רק לאחר שיקול הדעת, מחשבה ומתינות, רק אז מגיב משה.
אך דומה, שהדבר נוגע לחיי היום יום. כמו בין בני זוג. גם שם האמת בדרך כלל לא נמצאת אצל צד אחד, דווקא ההקשבה, ההכלה, הם המולידים את המיזוג הנכון והראוי. בני זוג לא חייבים לחשוב אותו דבר, ולא חייבים להיות בעלי אופי זהה. דווקא הסינטזה היא היוצרת את הבניין השלם.
