פרשות תרומה – תצווה נקראות, ברוב השנים, יחד. אנו נוהגים לומר, כי פרשת תרומה עוסקת במשכן וכליו, ואילו פרשת תצווה עוסקת בבגדי הכהונה. מעניין כי בסוף פרשת תצווה בניתוק מוחלט מכלל הפרשה מופיע הציווי על בניית מזבח הקטורת, והרי לכאורה מוזכר עניין הקטורת שלא במקומו והיה אמור להיכתב בסמיכות לציווי על שולחן הפנים והמנורה ששלושתם נמצאים בקודש.
קולמוסים רבים נשברו כדי למצוא תשובה לשאלה זו. לפני שנצלול לעומקם נסביר, כי מזבח הקטורת הוא מזבח הזהב, אשר עליו לא הועלו קורבנות אלא רק הוקטרה עליו הקטורת מידי יום ביומו. ביום הכיפורים נלקחה הקטורת מהמזבח והובאה לקודש הקודשים כפי שכתוב בהמשך הפסוקים.
ולשאלתנו, מדוע מופיע הציווי על מזבח הקטורת בסוף כלל הציוויים המשויכים למשכן, לכליו ולבגדי הכהונה נאמר בכלליות. הסיבה היא שזהו כלי קודש אשר אינו משמש לעבודה אלא לאווירה. הקטורת, שנקראת גם קטורת הסמים הינה תערובת של בשמים אשר הקטרתה נעשתה פעמיים ביום. חז"ל אף מציינים, כי ריחה היה עז עד כדי כך ש"עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת" (יומא, ל"ט, ב').
ולשם מה היה צורך לטפח אוויר ואווירה בבית המקדש הלא עבודת הקודש הנעלה עונה על המשבצת הזו? על-כך טוען הרמב"ם, כי הקטורת שימשה כמעין מטהר אוויר בבית המקדש, בו היו שוחטים בהמות. הגיוני.
ובכל זאת נקשה. אם אכן זהו סיפור הקטורת, מה עניין דברי המדרש בתנחומא המצביע על ערך מוסף? ובכן, הקטורת פועלת על חוש הריח אשר נחשב לחוש השייך לנשמה. במוצ"ש אנו מריחים בשמים כאקט מנחם לעזיבת הנשמה היתרה שלנו. ביום הכיפורים אנשים המתקשים בעול הצום, נושאים איתם בשמים על מנת שהריח ישאיר אותם "ערים", ישיב את נפשם.
עבודת בית המקדש היא לכאורה משהו חיצוני,אך מטרתה האמיתית היא דווקא העבודה הרוחנית הפנימית שהרי כתוב : "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח'). המטרה היא שכינתו של הקב"ה בנשמה של כל אחד ואחד. אין לקב"ה עניין במשכן עצמו. בורא עולם אינו מגביל עצמו לדלת אמות המשכן, אלא כל העיסוק במשכן וכליו הוא בעבור האדם, כמשקל "דיברה התורה בלשון בני אדם".
הקטורת משמעה התקשרות שזו מעלה גבוהה יותר מהתקרבות (קורבנות).
אז למה הציווי מובא בסוף כלל ציוויי המשכן וכליו? לומר לנו שעבודת המשכן אינה המטרה אלא היא האמצעי לבניית המשכן האישי בכל אחד ואחת מאיתנו אותו מסמלת הקטורת.
כניסת שבת – 17:06
יציאת שבת – 18:03
