איחוד מפלגות קורח: במסורת היהודית נתפש המרד של קורח ועדתו נגד מנהיגותו של משה רבנו, כסמל האולטימטיבי של 'מחלוקת שלא לשם שמים'.
קורח ועדתו לא היו קבוצה הומוגנית אחת בעלת אינטרס אחד, אלא למעשה היו בה שלוש קבוצות, שלכל אחת מהן היה אינטרס שונה: קורח, בני ראובן (דתן, אבירם ואון בן פלת), ומאתים וחמישים איש נשיאי העדה. אלא מאחר וכל אחת מהקבוצות פעלה למען עצמה – קורח ביקש להיות כהן גדול, דתן ואבירם תבעו את בכורת בני ראובן, וכל 'התאחדותם' מול משה ואהרן הייתה רגעית בלבד. הרי מיד כשהיו משיגים מטרתם, הייתה פורצת המחלוקת בינם לבין עצמם.
מכאן נלמד, כי מחלוקת אמיתית על מהות העניין, החפה מאינטרסים אישיים-קבוצתיים צרים של הנוטלים בה חלק, לא תגרור סכסוך ומריבה בין שני הצדדים החולקים, ולפיכך 'סופה להתקיים' כמאמר חז"ל בפרקי אבות.
במחלוקת מהותית 'לשם שמים', כל צד בוויכוח אינו פוסל את הצד האחר. תנאי לבירור אמיתי של המחלוקת, היא הנכונות לשמוע, לשבת איתו, ללבן ולרדת לסוף דעתו של הצד האחר, ולנסות לשכנעו שהוא טועה. במחלקת קורח דתן ואבירם כלל לא רצו לשמוע את משה ששולח לקרוא להם והם מסרבים פעמיים ב"לא נעלה". לפיכך "ויחר למשה מאוד". מכאן למדים אנו, שלא עצם העלאת הטענות, ולא תוכנן של הטענות הקשות שהוטחו במשה ובאהרן, הם שגרמו לצערו הגדול של משה, אלא חוסר הנכונות לשבת ולדון בטענות, לנסות לגשר ולהשכין שלום, הוא שגורם למשה לתגובה קשה.
וכל העם היכן הוא? גם הוא הלך בעקבות קרח, "ויקהל עליהם קורח את כל העדה". כיצד יתכן הדבר? איך כולם נסחפו אחריו?
קורח היה אמן יחסי הציבור. הוא ידע היטב שהאדם הוא יצור נבון ושקול, ולכן קורח סיפר בדיחות, לא היה לו מצע מסודר, הוא רק התבדח על משה ואהרן, שלל את הלגיטימיות של משה ואהרן, טען שהם נוטלים שררה שלא כדין ולא במשפט, ולכן הוא לא מוכן לשבת ולדבר איתו. קרח לא שכנע כלל בצדקת דרכו, הוא רק הצליח לשלול את זכות הקיום של משה ואהרן. מוכר לנו!?
אך משה אינו מגיב מיד, פיו נאלם דום. הוא שומע, מחריש, משתתק וצונח ארצה. המנהיג המנוסה יודע, שתגובה חפוזה אינה רצויה. הוא ממתין, נופל על פניו. החיפזון מהשטן. מקווה מאד, שגם העם יתפקח. רק לאחר שיקול דעת, מחשבה ומתינות, הוא בוחר להגיב, והפעם בתקיפות: "וַיְדַבֵּר אֶל קוֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ בּוֹקֶר וְיוֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ".
המבחן האמיתי, מלמדנו משה, אינו בעולם הדיבור אלא בעולם המעשה. לא בפטפוטי דמגוגיה זולים, אלא בחומו המאיים של המטבח, בצל המחתות והאש. ומי שאינו יכול לעמוד בחום התנור – שלא ייכנס למטבח. לא חיפזון, ריצה והתלהמות, אלא מתינות, הבלגה, שתיקה, שמיעה והאזנה קשובה. הרבה מנהיגים ניחנו ביכולת הדיבור, אבל חסרה להם סגולת השמיעה. רק לאחר שיקול הדעת, מחשבה ומתינות, רק אז מגיב משה.
