על השאלה איך פערים כלכליים משפיעים על חינוך הילדים וכיצד זה נראה בשטח עם העלאת יוקר המחייה, עונה בריאיון לעיתון השבוע בנתניה דנית דברה, מנכ"לית עמותת שניר, המתארת מציאות עגומה.
ילד נולד לזוג הורים מהמעמד הבינוני–גבוה. המשפחה המאושרת מכינה לו חדר, מטפלת בו במסירות, כשהוא גדל הוריו רושמים אותו לחוגים, הם קשובים לצרכים ולאתגרים שלו ומאפשרים לו את הטיפולים והתמיכה הרצויה. כשהוא מתחיל ללכת לבית הספר, הם מזהים את המקצוע המאתגר שלו, ומיד מתאימים לו שיעורים פרטיים עם מורה מומלצת.
הם נוסעים יחד לחו"ל, מטיילים בארץ, מבקרים בהצגות, במוזאונים, הילד מתפתח וחשוף לתרבות מעשירה. ובבית הוריו, המהווים את המודל לחיקוי המשמעותי ביותר לילד, הם זוג הורים חרוצים ועובדים, בעלי שאיפות ומשאבים שמצליחים ומתקדמים בחיים.
על-פי נתונים מדו"ח שפורסם לאחרונה זו לא התמונה עבור 18.6% מהמשפחות בישראל, שהם 463,000 אנשים מכלל תושבי המדינה. אנשים אלה מצויים מתחת לקו העוני לפי מדד הג'יני – מדד אי השוויון במשק. גם על-פי נתוני הלמ"ס, המצב לא מזהיר: אחד מכל ארבעה ילדים מוגדר עני.
לדברי דנית דברה, מנכ"לית עמותת שניר, הפועלת לקידום מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות: "אם נתבונן לרגע מעבר לנתונים המספריים, נגלה את התמונה הבאה – לילדים אלה, אין חדר מלא בכל טוב, אין תקציב לשיעורים פרטיים, אין מטפלים לכל בעיה שצצה, לפעמים גם אין טיפולי שיניים".
את מתארת מצב קשה מאוד.
"אני מעדנת. לרבים מהם אין חגיגות יום הולדת עם בלונים ומפעיל ואם הילדים הללו, מתקשים באנגלית או בחשבון, אין להורים שלהם את האפשרות לתאם עבורם שיעורים פרטיים עם מורה מומלצת ואין כמובן חוגים מעשירים. מתוך הנתונים שפורסמו עולה כי מצבן של האימהות החד ההוריות, הוא החמור ביותר ונמצא במגמת החרפה ועוד עולה כי מדינת ישראל ממוקמת במקום הראשון והלא מכובד, במדד העוני, מבין מדינות המערב".
עד כמה יוקר המחיה משפיע, בעצם, על יכולת ההישרדות של משפחה?
"ככל שיוקר המחיה עולה, ומנגד ההכנסות נותרת בעיניה, ההשפעה היא קריטית. אם 18.6% מהמשפחות במדינת ישראל חיות בהישרדות, אזי שהמספרים רק ילכו ויגדלו. משפחות אלה לא מבלות ערב בכיף מול המחשב בהזמנת החופשה הבאה באינטרנט. הן מבלים מול דף ועיפרון ושואלים את עצמם האם יהיה או לא יהיה אוכל לשבת בבית. ולפעמים אין. האם לפנות לרווחה לבקש עזרה? האם להתגבר על הבושה ולבקש תרומות?. איך לומר שוב לילד שגם השנה לא יוכלו לרשום אותו לחוג ג'ודו שכל כך רוצה? שגם עכשיו, אי אפשר לרשום אותה לשיעורי פסנתר, למרות שהם רואים את הכישרון והתשוקה של הילדה שלהם? שלמרות שאמא עובדת בניקיון בשני מקומות ואבא התחיל עבודה חדשה כאב הבית של המתנ"ס, ייקחו עוד חודשים רבים עד שיסגרו את המינוס ויחזירו את ההלוואה וזאת בתקווה שאף אחד לא יפוטר שוב. כמנכ"לית עמותת שניר, שחרטה על דגלה לסייע לבני נוער שמגיעים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות, אנו פוגשים את הסיפורים המשפחתיים האלו, ודומים להם, כל יום".
כיצד ניתן לאתר ילדים החווים קושי כלכלי, כשאנו חיים בעידן בו הורים רבים מסתירים את המציאות בה הם חיים?
"לכאורה, כלפי חוץ, כמעט ואין סימנים. הנערים לבושים, מגיעים לבית הספר עם תיק על הגב, לרובם המכריע אפילו יש טלפון נייד. לקח לנו זמן להבין שההורים של הילדים הללו יעשו הכול כדי ש"בחוץ" לא יראו. ושבתוך התיק שעל הגב, לא תמיד יש כריך לבית הספר. הפער בין החיצוני לפנימי הולך ומתעצם כשאנחנו מגיעים לביקור בית, במסגרת התכנית החינוכית אותה העמותה מפעילה – "המלאכים של שניר". אז אנחנו פוגשים את הפער. והוא לא קיים רק בחומר, הוא קיים גם, ואולי בעיקר, בתודעה, בחשיבה ובתפיסה שלהם את עצמם. מי אני? מי אני ביחס לשאר האנשים בעולם?
בתכנית החינוכית של עמותת שניר, שמו דגש על ההוליסטיות. רואים את הצרכים של בני הנוער, איתם עובדים, בצורה רחבה. את הצרכים הרגשיים לצד התמיכה הלימודית לה הם זקוקים, את החשיבות בחשיפה לתרבות ולתכנים מעשירים, את הכמיהה שלהם למודל לחיקוי שיראה להם אופק אחר, שיאפשר להם לחלום ולהאמין שמגיע להם לחלום. "אם הילדים ילמדו שהם ראויים לחלום ושאם יתאמצו, יזיעו ויתמידו, הם יחוו הצלחה וההצלחה הזו תוליד את זו שאחריה, אז לאט תבנה התבנית הרצויה לתפיסה שלהם את עצמם. אם זה יקרה, את שלנו עשינו".
בתמונה הראשית: דנית דברה. צילום עומר ארמוני
