מאת: יאיר ישראל
חג העצמאות של מדינת ישראל הוא לא רק תאריך בלוח השנה. הוא סמל – לרוח, לעמידה, ולכוח הפנימי של עם שלם. אבל השנה, בשונה משנים קודמות, חג העצמאות מגיע אלינו עם טעם שונה. לא עוד חופש קליל ומנגלים בפארק – אלא חירות שנבחנת עמוק בלב המציאות הכי לא פשוטה: מציאות של מלחמה, חוסר ודאות, כאב ודאגה יומיומית.
עצמאות של עם
מאז היווסדה של המדינה, עמד עם ישראל מול אתגרים בלתי נתפסים – מלחמות, פיגועים, איומים מבחוץ ומשברים מבפנים. אך דווקא בתוך הסערות האלה, מתגלה עצמאות אמיתית. עצמאות שמבוססת לא רק על גבולות וממשל, אלא על זהות, תרבות, ואמונה בצדקת הדרך.
גם עכשיו, כשהלב שלנו קרוע בין שדות הקרב לבין הבית, אנחנו ממשיכים להרים את הראש. לא מתוך הדחקה – אלא מתוך בחירה. בחירה להיות חופשיים מבפנים, לא לוותר על התקווה, להמשיך לשיר את “התקווה” בעיניים לחות וללב גאה.
העצמאות של העם היא לא רק בהיסטוריה שלנו – היא בחיי היומיום שלנו. במעשים הקטנים של חסד, בסולידריות, ברוח שלא נשברת גם כשנדמה שאין כוחות. בכל פעם שאנחנו בוחרים להאמין, לחלום, ולבנות – אנחנו בוחרים בחירות.
עצמאות של משפחה
בתוך הרעש הלאומי, יש גם את הרגעים השקטים של הבית. אבות ואמהות שממשיכים לשדר ביטחון לילדים, גם כשבלב יש סערה. הורים שממציאים מחדש את שגרת היום כדי לשמור על שפיות, שמתחזקים משפחות גם מרחוק – כשאחד מהם מגויס, או כשיקיר נמצא תחת איום תמידי.
העצמאות של המשפחה היא לבחור לאהוב בלי תנאים, להמשיך לחלום, ולהעניק לילדים תחושת ביטחון גם כששום דבר לא בטוח. זו גבורה יומיומית, שלעיתים שקטה אפילו יותר מהכותרות – אך עמוקה ומשמעותית לא פחות.
אני עצמי מוצא את העצמאות ברגעים הכי פשוטים בבית – כשאנחנו יושבים סביב שולחן האוכל, כשאני מצליח לחייך לילדים גם ביום קשה, כשאני בוחר לחגוג למרות הכל. לפעמים, דווקא בזמנים כאלה, אני מרגיש הכי חזק. הכי חופשי. לא כי הכול מושלם – אלא כי אני מחליט לראות את האור, להחזיק בתקווה, ולחבק את החיים.
עצמאות של קהילה
ובעיר ימים, כאן אצלנו, העצמאות מקבלת משמעות קהילתית חזקה במיוחד. ברחובות המטופחים ובין הבניינים המוארים, פועלת קהילה חמה, תומכת ואכפתית. בעלי עסקים קטנים שמתעקשים להמשיך לפעול, תושבים שפותחים את הלב ואת הבית, קבוצות התנדבות שמגיעות לכל אחד שצריך.
בתוך המרחב האורבני הזה, אנחנו מוצאים ערבות הדדית שהיא הבסיס לכל חירות אמיתית. לא חירות לבד – אלא חירות ביחד. לדעת שיש מי שיראה אותך, יושיט יד, יגיד מילה טובה, או יעמוד איתך בשעת משבר – זו חירות גדולה יותר מכל.
אני רואה את זה כל יום – בשכנים שמביאים עוגה לשבת, ביוזמות חברתיות שנולדות מהשטח, באבות שמתגייסים לעזור להורים אחרים. עיר ימים היא לא רק שכונה – היא בית. ובית, כמו שאנחנו יודעים, הוא המקום שבו אפשר לנשום, לפחד, ולדעת שלא לבד.
לסיום
אז אולי השנה לא נתייצב בהמונינו על הגבעות עם זיקוקים ונפנופים. אולי נבחר לציין את היום הזה בשקט, באור נרות, בשיחה משפחתית, או בחיבוק ארוך.
אבל דווקא מתוך הכאב – נזכור את הכוח. דווקא בלב המלחמה – נבין את הערך של העצמאות.
כי עצמאות היא לא רק מדינה. היא העם שלנו. המשפחה שלנו. והקהילה שבנינו כאן, יחד.
ובעיר ימים – זה מורגש חזק מתמיד.
