על טיפול פליאטיבי

9 0

הרפואה המודרנית מאפשרת כיום הארכת משך חייהם של חולים ובכלל זה גם של חולים במחלות קשות. המחלות עצמן גורמות לסבל למטופל וגם הטיפול שניתן לאותם החולים, יכול להוביל אף הוא לתופעות לוואי קשות. ככל שהמחלות מתקדמות יותר, הן לרוב גורמות סבל רב יותר כאשר במקביל ככל שהסבל והמחלה נמשכים זמן ארוך יותר, יכולת ההתמודדות של המטופל וכוחו נחלשים.

עבור אותם חולים במחלות קשות נועד הטיפול הפליאטיבי – טיפול תומך, כשמטרת הטיפול הפליאטיבי אינה לרפא את המחלה אלא לצמצם את אותו הסבל הכרוך ולהקל על התסמינים הפיסיים ואף הרגשיים והנפשיים של החולה ושל בני המשפחה הסובבים אותו ואשר חווים גם הם קשיים שנכפו עליהם עקב מחלת בן המשפחה היקר להם.

פעמים רבות טיפול פליאטיבי ניתן במקביל לטיפול מרפא אך ככל שחלה התקדמות במחלה, גדל משקלו של הטיפול הפליאטיבי לעומת זה המרפא. כאשר החולה מגיע למצב המוגדר "חולה הנוטה למות" שמשמעו חולה סופני עם תוחלת חיים הפוחתת משישה חודשים, הרי שהטיפול הפליאטיבי הופך לכזה הניתן באמצעות הוספיס ביתי או אשפוזי ואז הוא טיפול המיועד להקלה בתסמינים אך ללא טיפול מרפא שכבר לא מועיל ועל כן לא נותר בו צורך או שהחולה החליט, בנסיבות מסוימות, לוותר עליו ולהפסיקו. במאמר זה נתייחס לרוב לטיפול הפליאטיבי הניתן כטיפול בסיום חייו של המטופל שכן מחקרים מראים שהחולים שיפיקו את מירב התועלת מהטיפול הפליאטיבי הינם החולים במחלות שאינן ברות טיפול ואשר כרוכות בסבל למטופל.

הטיפול הפליאטיבי עושה שימוש לרוב בתרופות כגון מורפיום, תרופות הרגעה וכדומה ובשנים האחרונות חלה עליה בשימוש במריחואנה רפואית לאחר שהוכח שהיא מקלה במצבים כאלה. גם טיפולים נפשיים ורגשיים ניתנים, על מנת לאפשר למטופל לקבל את מצבו, להבין את שעתיד לקרות ואף לעשות סגירת מעגל במקרים בהם קיים צורך והחולה הופך לחולה סופני. מטרה נוספת של הטיפול הפליאטיבי היא לתת לחולה ולבני משפחתו כלים שיסייעו להם לקבל החלטות מתוך מודעות והבנה, בנוגע לטיפול שיבחרו. בהגדרה המילונית פליאטיבי משמעו "מקל, מרגיע" ואכן, הגישה הפליאטיבית מאמינה בהקלת סיבלו של החולה.

חולה פליאטיבי

ההגדרה הראשונה שניתנה לכך בחוק נקבעה על ידי ועדת שטינברג שהתכנסה במשך שנתיים על מנת להתמודד עם הבעיה שנוצרה כתוצאה מרפואה מתקדמת מצד אחד, המאפשרת תוחלת חיים ארוכה יותר אך לא בהכרח איכותית יותר וככזו מאריכה את חייהם גם של הסובלים ממחלות קשות וסופניות אך מצד שני מהחוק שאינו מאפשר המתת חסד לחולה הסובל כל כך עד אשר מבקש לסיים את חייו באופן אקטיבי. בשנת 2002 פרסמה הועדה את מסקנותיה שעסקו בחמישה עקרונות בעניין זכותו החוקית של החולה במחלה סופנית, כשאחד העקרונות עסק בחובה החוקית במתן טיפול תומך לחולה המעוניין והזכאי לכך, על מנת להקל את סבלו וסבל המשפחה הסובבת אותו.

3 שנים אחר כך, בשנת 2005, נחקק בישראל 'חוק החולה הנוטה למות' אשר עסק בזכותו של חולה במצב סופני, בהינתן תנאים מסוימים, לוותר על טיפול מאריך חיים כשתחת התנאים נקבע כי "חולה נוטה למות" הינו חולה במחלה חשוכת מרפא אשר תוחלת חייו הינה לא יותר משישה חודשים, גם אם יינתנו לו טיפולים מאריכי חיים.  מטרת החוק הייתה בעצם לאפשר לחולה אשר הוגדר כחולה הנוטה למות, למנוע כאבים וסבל במידת האפשר ולאפשר איכות חיים מיטבית, עד כמה שניתן, עד לסיום חייו.

בשנת 2009, כהרחבה ל"חוק החולה הנוטה למות" החליט משרד הבריאות לאפשר לחולה הנוטה למות לקבל את הטיפול הפליאטיבי במימונן של קופות החולים במסגרת סל הבריאות הממלכתי, ללא תוספת תשלום.

המחלות המוגדרות כסופניות נקבעו בחוק ומי שמחליט על חולה כ"כחולה הנוטה למות" הוא רופא, בהתאם לתוחלת החיים הצפויה לחולה כשחולה שנותרו לו פחות משישה חודשים לחיות, יוגדר כחולה סופני וככזה הזכאי להוספיס, כדי להתמקד בהקלת הסימפטומים ובהקלה על שארית חייו.

טיפול פליאטיבי בקשישים

עם העלייה בתוחלת החיים בישראל שהינה מהגבוהות בעולם, חלה הזדקנות של האוכלוסייה וכיום אוכלוסיית הקשישים הולכת וגדלה. ברפואה הקונבנציונלית ניתן דגש ברור על הקלה בסבל הפיסי של קשישים. בשנים האחרונות גדלה ההבנה כי סבלם של הקשישים אינו רק פיסי אלא רבים מהם מתמודדים עם ריקנות, ייאוש ובדידות קשה שמחריפה לא פעם עם השנים כאשר הם צופים בבני זוגם ובחבריהם מתים והם מוצאים עצמם מתמודדים עם שאלות קיומיות שמקשות עליהם. גם המשפחה הסובבת אותם מותירה אותם לא פעם לבד שכן ילדיהם עסוקים בגידול משפחתם ואין מי שישים לב לחסך הנפשי שנוצר וילווה את הקשישים בתקופה הקשה של סוף חייהם.

טיפול פליאטיבי בקשישים מאפשר מקום לתחושות אלה, מעניק להם אוזן קשבת שמסייעת להתמודד, מעניק להם חמלה ואמפתיה ותחושה שיש מי שחולק איתם ומבין את מה שעובר עליהם. טיפול פליאטיבי לקשישים יכול להתקיים בעצם בכל מקום בו הקשיש מרגיש בנוח, בכל זמן שמתאים לו ובתדירות אשר מסייעת לו, אפילו במפגש חד פעמי אם בכך הוא חפץ. טיפול ריגשי זה, התגלה כמסייע לקשישים להתמודד במסגרת הביתית שלהם ולא במוסדות אשפוז ואכן כיום יותר ויותר קשישים מעדיפים לסיים את חייהם בביתם במידת האפשר.

טיפול פליאטיבי בחולי סרטן

טיפול פליאטיבי הינו חלק אינטגרלי מהטיפול במחלת הסרטן. ההכרה בכך הביאה בשנת 1981 את האגודה למלחמה בסרטן להקים בשיתוף משרד הבריאות וקופת חולים כללית את ההוספיס הראשון בישראל שיועד לחולי סרטן במצב סופני, על מנת לאפשר להם טיפול פליאטיבי לאחר שלא נותרה תועלת בטיפולים מאריכי החיים. המרכז הוקם בבית חולים תל השומר ומאוחר יותר הוקמו בישראל שני מרכזי הוספיס אונקולוגי נוספים בירושלים ובחיפה.

מרגע אבחון המחלה אצל חולים בסרטן, הם מתחילים בטיפולים שהינם טיפולים ארוכים וקשים עם תופעות לוואי רבות המלוות בסבל רב למטופל. הטיפול הפליאטיבי האונקולוגי מותאם לאותם תסמינים הן של התקדמות המחלה והן של הטיפולים בה וניתנים על ידי צוות של רופאים אונקולוגים, אחיות ייעודיות, צוות פסיכולוגי שעבר הכשרה ספציפית וצוות נוסף מוסמך בהתאם לצורכי החולה.

מחלת הסרטן הינה מחלה המלווה בכאבים שחלקם בגידול עצמו הגורם להרס רקמות או ללחץ עיצבי ולחץ בעצמות וחלקם נובעים משחרור כימיקלים המופרשים בסמיכות לגידול. טיפולים שונים כגון כימותרפיה והקרנות יכולים להוביל בסופו של דבר להפחתה בכאבים אך יכולים, כחלק מתופעות הלוואי, לגרום לכאב נוסף וכך גם ניתוחים אם יש צורך. תופעות לוואי נוספות אשר אופייניות לטיפולים עבור חולי סרטן הינן צריבות בעור, נזק עצבי, פצעים וכדומה אשר הטיפול בכאב שהן יוצרות ניתן להקלה על ידי משככי כאבים כגון מורפיום, מתדון וכדומה , על ידי מריחואנה רפואית ועל ידי שיטות משלימות אחרות כגון דיקור, אינפרא אדום ועוד.

גם בשלבי המחלה הסופיים, כאשר התסמינים כבר קשים, ניתן להעזר בטיפול פליאטיבי ואפילו כזה הניתן בבית ועל ידי כך לאפשר לחולה הסופני התמודדות טובה יותר בחיק ביתו ומשפחתו ואף לאפשר גם לו וגם להם סגירת מעגל ופרידה מוחשית והדרגתית.

טיפול פליאטיבי בבית

קשישים, חולים במחלות קשות ואף חולים במצב סופני לא חייבים למצוא עצמם באשפוזים ארוכים וכיום ניתן לקבל טיפול פליאטיבי במסגרת ביתית בנוסף לטיפולים פליאטיבים הניתנים במסגרת מוסדית. לא פעם, החולה חש מוגן יותר בביתו, מוקף בבני המשפחה שלו ולא חשוף לזיהומים ווירוסים בבתי החולים אשר עלולים להחמיר את מצבו. תחושה זו נודעה כמיטבה עם החולה ואף מקלה על בני משפחתו.

כאשר ברור כי יש מי שיטפל בחולה הסופני במסגרת הביתית- בן משפחה שנירתם לכך או עובד שנשכר למטרה זו, אשר יכולים ללוות את החולה לאורך כל שעות היממה , ניתן לקיים הוספיס ביתי ובלבד שמדובר בחולה מעל גיל 18 (לא קיימת מסגרת הוספיס ביתי לילדים בישראל) . את ההוספיס הביתי מלווה גם צוות רפואי מוסמך- רופא, אחות, עובד סוציאלי וכל חבר צוות אחר שיכול לסייע במתן תמיכה לחולה. ישנן רשויות מקומיות אשר להן צוות שעובד בהתנדבות ומסייע גם הוא.

טיפול פליאטיבי ביתי, מאפשר לחולה להמשיך את שגרת חייו עד כמה שניתן ולבני משפחתו להמשיך ולעבוד ולקיים שגרה מסוימת. במקרים של חולה סופני, המטופל גם יוכל לסיים את חייו כשסביבו בני משפחתו אשר זוכים להיפרד ממנו ואף להשלים ולקבל את נסיבות מותו בעזרת תהליכי סגירת מעגל במהלך הטיפול הפליאטיבי הביתי.

רופא פליאטיבי – מומחה ברפואה פליאטיבית

רפואה פליאטיבית היא תחום התמחות ברפואה אשר ממוקד בשיפור חייהם של חולים במחלות קשות וסופניות.

בשנת 2009 הכיר משרד הבריאות בישראל בסיעוד עם התמחות פליאטיבית ובשנת 2012 אושרה גם הרפואה הפליאטיבית כתחום התמחות.מומחה ברפואה פליאטיבית הוא רופא שעוסק בכל הנושאים הקשורים בהיבטים הפיסיים והרגשיים של הטיפול בחולה, באמצעות הגישה הפליאטיבית.

התמחות פליאטיבית כוללת הכרה של המצבים השונים והאוכלוסיות המגווונת אשר קיים אצלן הצורך בטיפול פליאטיבי, הכרה מעמיקה עם תחומי הכאב, ניהול סימפטומים במחלות חשוכות מרפא והכרת סוגיות אתיות בחולים במחלות חשוכות מרפא. בניגוד להתמחויות השונות של רופאים שמתקיימות במחלקות בבתי החולים, רוב ההתמחות ברפואה הפליאטיבית מתקיימת בבתי המטופלים ובקהילה עצמה. ההתמחות נמשכת שנתיים והיא מיועדת בעיקר לרופאים מומחים אונקולוגים, פנימיים ורופאי משפחה.

Related Post

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כלי נגישות