בשבועיים האחרונים, בעת שמרבית עובדי המשק רותקו לבתיהם ומתמודדים עם אין סוף שעות פנויות ושעמום, מחפשים "למלא את הזמן" ביוגה, ספורט וניקיונות לפסח, משבר הקורונה ממלא את חיי 24/7 וללא הפסקה.
טור אישי מאת רותי גור, ראש מינהל הרווחה והשירותים החברתיים בנתניה
ביחד עם עשרות עובדים סוציאליים בנתניה הוגדרתי כ"עובדת חיונית". מידי יום אני מתעוררת בשעה 6:00 בבוקר, מתלבשת בשקט על מנת שלא להעיר את בני הבית, נוסעת בכבישים פתוחים ומנצלת את נסיעת הבוקר לשאול לשלומם של הוריי מכיוון שברגע שאגיע למשרד – אין סיכוי שאוכל להתפנות, אפילו לא לרגע, לשיחה אישית.
נגיף הקורונה יצר משבר רפואי חמור ומתוקשר. סופרים את החולים, המחלימים ואת המתים. אולם השברים הרגשיים וחברתיים שפחות מתוקשרים – אינם פחות קשים. ביחד עם עובדי מינהל הרווחה אנו מנסים להתמודד עם אינסוף משימות על מנת להחזיק, לרפד ולמתן את השברים החברתיים והאישיים בעקבות המשבר. אנחנו, ה"חיוניים" הפחות "מתוקשרים", מתמודדים עם גרף של משברים חברתיים שעולה ביחס ישיר למספר החולים והמתים. כל אותן משפחות שהתמודדו טרום המשבר עם אלימות במשפחה, פגיעות מיניות, סכסוך גירושים קשה, ילדים עם צרכים מיוחדים, בעיות כלכליות וחולי – הכל מועצם ומוכפל בימים אלה.
המשבר מזמן לנו מורכבות שלא הכרנו בעבר, לדוגמא: למצוא לנערה במצוקה ללא קורת גג דיור חלופי כשיש חשד לקורונה ואין אף מסגרת שמוכנה לקבלה עד שלא תהיה תשובה לבדיקה שנערכה לה. העובדים הסוציאליים עסוקים במבול פניות לסיוע רגשי, חבילות מזון, מנות חמות לקשישים בודדים, חסרי דיור, קושי להחזיק ילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים בתוך הבית ועוד. הצרכים הולכים וגדלים והמענים אינם מספקים. אנחנו מבינים שלבד זה בלתי אפשרי וכמו שבמערכת הבריאות חוששים שלא יהיו מספיק מכונות הנשמה, כך גם אני חוששת שלא נצליח להיענות לצרכים ההולכים וגדלים של האוכלוסיה.
בתוך כל אותן אין סוף משימות ותחושות לא קלות, ישנם גם רגעים מרגשים ומעצימים. מאות תושבים ומתנדבים שמושיטים יד לעזרה ורוצים לסייע: להסיע ארוחה חמה לקשיש, לארוז סל מזון, לרכוש תרופות עבור קשיש ערירי – רגעים אלה מחממים את לבי מאוד.
בדרכי הבית בסוף היום אני חושבת על כך שעניתי בקצרה לבן שהתקשר ולא נעצרתי לשאול לשלומו, על הבת החיילת שנמצאת בבסיס כבר שלושה שבועות ועל הבת הבכורה שחזרה מהמזרח ונמצאת בבידוד. לפתע מרגישה געגוע ונזכרת שגם לי יש משפחה שזקוקה לי ואני זקוקה לה.
ובסוף יום העבודה שנגמר בחצות במקרה הטוב, אם לא סופרים את השעות בהן אני פותרת סוגיות שונות מתוך חלימה J , רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לראש העיר שלנו שנותנת לנו גב חזק ועוצמתי להתמודדות ולסיוע לאוכלוסייה, לעובדים הסוציאליים שלי שעושים ימים כלילות מתוך תחושת שליחות ואחריות חברתית, לכל עובדי העירייה שהם עובדים סוציאליים בנשמתם אשר מצטרפים אלינו בשמחה למשימות השונות, ולכל המתנדבים המרגשים והמדהימים שנתינה היא ב DNA שלהם.
מאמינה בחוסן החברתי של העם שלנו שנצליח לצאת מהמשבר מחוזקים ואף ללמוד ולצמוח ממנו !!!!
