הניצחון של דני

אחרי ההתעללות הקשה בילדות במינסק והמחשבות האובדניות בגיל עשר, מעריך היום דניאל זיצרמן כל רגע בחייו; בראיון לעיתון השבוע בנתניה הוא חושף כיצד הציל הספורט את חייו. 

את 161 הקילומטרים שעל פניהם חלף דניאל זיצרמן (45) בסוף השבוע האחרון, הוא גמע על הכלי שהציל את חייו כשהיה בגיל 10 – האופניים. זה קרה במסגרת תחרות הגראן פונדו, המתקיימת מדי שנה בארץ – הפעם לאורך הערבה. הוא יצא קצת לפני השעה שמונה בבוקר והגיע לקצה המסלול בשלוש בצהריים. שבע שעות הרכיבה האלה עלולות להיראות לחלקנו כסיוט מושלם, אך עבורו הן ניצחון הרוח על שעבר בילדותו במינסק. עכשיו, כשהוא מתכונן לתחרות איש הברזל שתיערך בחודש יוני בפרנקפורט בגרמניה, הוא מתכוון לנפץ עוד תקרת זכוכית.

אהבתו של דניאל לרכיבה על אופניים נעוצה, במידה רבה, במקום בו נולד ובילדות הקשה שחווה כילד יהודי. "גדלתי בשנות השבעים כילד במינסק", הוא מספר: "הוריי עבדו הרבה, ולכן גרתי עם סבי וסבתי. היום בו התחילו הקשיים, היה היום הראשון בכתה א' בבית הספר בו למדתי בעיר. אני אזכור את היום הזה כל חיי. עוד בשעה הראשונה ללימודים, כשכולם היו רק בשלב ההיכרות, נכנסה המורה לכתה, תפסה אותי ביד והעמידה אותי מול כל הילדים. היא אמרה לכולם שאני ילד יהודי ושלא יתחברו איתי. אמרה שאני בוגד ושאברח מהמדינה".

צילום עצמי

איך הגיבו הילדים למה שאמרה המורה?

"באותו רגע לא הייתה תגובה מיוחדת. אלה היו ילדים קטנים והם לא כל-כך ידעו איך לקבל את הדברים. אבל לאחר מכן, הם סיפרו אצלם בבית את מה שקרה. אז התחילו הבעיות. אחרי כמה ימים התחילו לקלל אותי ולקרוא לי יהודי מסריח. לאחר מכן התחילה גם האלימות. כל יום סבלתי מהתעללות מצד הילדים ולא היה לי למי לפנות. המורה שהסיתה נגדי, לא עשתה דבר וגם להורים, שהיו עסוקים בעבודה, לא ממש סיפרתי. עם הזמן, מכיוון שלא רציתי להיפגש עם הילדים המתעללים בדרך לבית ספר, התחלתי ללכת בכל מיני דרכים עקיפות. זה גרם לי לאחר. בכלל, לא הייתי מסוגל ללמוד. הייתי תלמיד גרוע".

רדיפתך על רקע יהדותך כילד בבית ספר, גרמה לך לקחת החלטה קיצונית. תוכל לשתף?

"הייתי כל הזמן בדיכאון. ההתעללות שעברתי הגיעה למצבים קשים. אפילו שברו לי את האף. התחלתי לחשוב על דרך לסיים את הכול. ליד מקום מגוריי היו פסי רכבת. בגיל עשר החלטתי שאני הולך להתאבד".

מה קרה בדרך לשם?

הייתי בדרכי לרכבת במטרה לזרוק את עצמי למסילה. בדרך ראיתי אופניים זרוקים בצד. הם היו שבורים. תמיד בתור ילד חלמתי שיהיו לי אופניים, וכנראה שהמראה שלהם זרוקים כך והאפשרות שיהיו לי אופניים, נתנו לי תקווה. אני לא יודע מה היה קורה אם לא היו שם האופניים האלה ומה הייתי עושה. אבל אחרי שראיתי אותם, הלכתי לשכן שהכיר אותי כדי שהוא יתקן לי אותם. הוא היה מאמן קבוצת רוכבי אופניים וידעתי שהוא יוכל לעזור לי לסדר אותם".

איך הוא הגיב כשהגעת אליו?

"הגעתי אל מתחם הספורט שהיה בעיר, שם התקיימו אימונים של עוד ענפי ספורט. ניגשתי אליו והוא אמר שינסה לסדר לי אותם. בזמן שחיכיתי במתחם הספורט, היה שם אימון בענף ההיאבקות הקלאסית. עמדתי מבחוץ והסתכלתי, עד שהמאמן של קבוצת ההיאבקות הבחין בי. הוא ניגש אליי, ראה אותי עם האף השבור, ואמר לי שתי מילים: 'מחר בחמש'. וזהו. למחרת בחמש התייצבתי שם ואז החלו הדברים להשתנות".

למה השתנו הדברים?

"התחלתי להתאמן בסגנון ההיאבקות הזה. לא סיפרתי על כך לאיש. אבל זה הפך אותי לקשוח יותר. הייתי רגיל לקבל מכות באימונים, כך שההתעללויות שספגתי בבית ספר כבר לא גרמו לי להתרגש כמו בעבר. מעבר לכך, נעשיתי חזק יותר עם האימונים, ונתתי לעצמי מילה שיבוא יום בו אני אסגור חשבון עם המתעללים".

וזה אכן קרה?

"ביום בו הייתה מסיבת הסיום בבית ספר, עברתי ליד הילד הראשי בחבורת הילדים שהתעללו בי. הוא כרגיל זרק לעברי קללה גזענית, אבל הפעם עניתי לו. לאחר מכן פרצה בינינו קטטה. בשלב הזה אני הייתי הרבה יותר חזק. החזרתי לו על כל השנים בהן הוא התעלל בי. לאחר מכן, קמתי והלכתי. כל הסיפור הזה היה חבוי בתוכי במשך עשרות שנים. רק לפני כמה שנים, כשהתחלתי להתעניין בתחום הקואוצ'ינג ועשיתי קורסים בתחום, חשפתי את הסיפור בפני אנשים אחרים".

מתי עלית לארץ?

"אחרי סיום הלימודים בתיכון, רצו לגייס אותי למלחמה בצ'צ'ניה. החלטתי שאני מעוניין לעלות לארץ, הלכתי למוסדות היהודים שהיו בעיר, ובתוך כמה שבועות עליתי. זה היה בגיל 18. לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. שירתתי במשמר הגבול. אחרי שהשתחררתי נסעתי למשפחה שהייתה לי בארצות הברית ולאחר מכן חזרתי לארץ. התחתנתי כאן ויש לי ארבעה ילדים. היום יש לי עסק בתחום הביו פארמה".

בתור ילד, האופניים וההיאבקות הצילו אותך. איך חזרת לעסוק בספורט כאן בארץ?

"התחלתי להתעניין בתחום הקואוצ'ינג והלכתי לסדנאות של אלון אולמן, שהוא עצמו איש ברזל. בסדנאות שלו, אלון מדבר על פריצת גבולות אישיים ועל הגשמת מטרות. התחברתי לזה מאוד ובין היתר חזרתי להתאמן. לפני כשנה וחצי התחלתי באימונים במטרה להשתתף בתחרות איש ברזל. מאז רצתי מרתון, השתתפתי בתחרות חצי איש ברזל ועכשיו רכבתי בגראן פונדו. הרכיבה כאמור, היא חלום ילדות עבורי. למרות שהייתה תחרות קשה, נהניתי מאוד ממנה. אני חי באמת עכשיו ומעריך כל יום. העיסוק בספורט מעניק לי אנרגיות גדולות".

תמונה ראשית: צילום עצמי