ראש-השנה שונה משאר החגים בתחומים רבים. בניגוד לשאר החגים, הוא איננו קשור לשום מאורע בהיסטוריה של עם ישראל. ראש-השנה הוא גם היחידי במועדי ישראל שאיננו קשור למשכן או לבית-המקדש. ייחודו של ראש-השנה מתבטא גם בכך שביחס לשאר המועדים שבהם יש כמה וכמה מצוות, בו יש מצווה אחת ויחידה, הלא היא התקיעה בשופר.
מאת: רב העיר הרה"ג קלמן מאיר בר שליט"א
מבקשים אנו להבין מה המיוחד במצווה זו של תקיעת שופר, עד שאמרו עליה, שבזמן שהקב"ה שומע את קולו של השופר נוהג הוא עמנו במידת הרחמים, שכן הפסוק אומר "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר", בתחילה אלוקים – המסמלת את מידת הדין, ואח"כ ה' – שמסמל את מידת הרחמים, והכל בזכות תרועת השופר. שבשעה שישראל נוטלין את שופריהם ותוקעים לפני הקב"ה, הוא עומד מכיסא הדין ומתיישב בכיסא רחמים.
יש ביטוי מאוד מיוחד בחז"ל, שבשעה שישראל תוקעים בשופר, הם מפתים את הבורא. שכן הפסוק אומר: "אשרי העם יודעי תרועה". שואלים חז"ל, האם רק עם ישראל יודעים להריע? האם אומות העולם אינם מריעים בכלי הנשיפה שברשותם? אלא "שהן מכירים לפתות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכיסא דין לכיסא רחמים".
איך מפתים את הבורא?
מבקשים אנו להסביר את משמעות תקיעת שופר, באמצעות משלו של המגיד ממזריטש, שהיה תלמידו המובהק של הבעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות.
פעם היה מלך, שהיה לו בן אהוב, אך לימים הבן החל להתנהג לא כראוי. למרות כל הפצרות האב – המלך, הבן המשיך להתדרדר בהתנהגותו, וכל המאמצים היו ללא הועיל. או אז החליט המלך להעניש את בנו ושלח אותו, לארץ גזרה – גלות, עד שייטיב את מעשיו. אך כאשר הגיע הבן למקום גלותו, לא זו בלבד שלא שיפר את דרכו, אלא הוא התחבר שם לאנשי בליעל ולמד ממעשיהם הנלוזים. התנהג כמותם, לבש כמלבושם ודיבר בשפתם. אי אפשר היה לזהות כלל אותו כבנו של המלך, עד ששכח את שפת מולדתו. עברו חלפו הימים והשנים, או אז התחיל הבן להתגעגע לאביו שלא ראה אותו שנים רבות. וממחשבה עבר למעשה. הגיע חזרה עד שערי ארמון המלוכה של אביו המלך, אך השומרים לא זיהו אותו כלל. לא היה לבוש הוא בבגדים הראויים, ולא הניחו לו להיכנס פנימה. ביקש הוא לומר להם, שהוא בנו של המלך, אך שכח הוא את שפת המדינה.
מה יעשה? לבסוף עלה בלבו רעיון. הן מכיר הוא את הארמון, ונזכר שאבא ישן בלילה בעוד החלון פתוח. בשעת לילה ניגש הוא מאחורי חדר השינה, והשמיע קולות הברה. ללא מילים (שכח הוא את השפה). המלך התעורר לשמע קול מוכר – הן קולו של האדם לא משתנה. ירד מיד אל בנו וחיבק אותו חיבוק של אהבה, כפי שאב מחבק את בנו .
המשיך המגיד ממזירטש וביאר, זהו קול השופר. באים אנו בראש השנה, עת ה'חלון פתוח', ונזכרים באבא שלנו. יתכן וגם שכחנו את ה'שפה' שפונים אליו, ואיננו יודעים לשוחח איתו. יתכן ואיננו נראים כבנו של המלך. אך משמיעים אנו את ה'קול הפנימי' שלנו. קול ללא הברות ללא מילים. הקול שמזהה אותנו, וקוראים לו 'אבא'. וכאשר האב הרחום שומע את בניו חביביו אשר בחר בנו מכל העמים, שהם פונים אליו, מיד יורד הוא אלינו ומחבק אותנו, ועובר הוא מכסא דין לכסא רחמים, ונוהג עמנו במידת הרחמים. כך 'מפתים אנו את הבורא' – "אשרי העם יודעי תרועה" – יודעים את סוד השופר.
דומה, שבימים קדושים אלו, אין בנמצא אדם שלא נזכר ב'אבא'. ואבא ואמא לא מסתכלים אף פעם היאך הילד נראה. האם ראיתם פעם שאב או אם ירחיקו את ילדם גם אם הוא מלוכלך מאד, והחיתול 'עולה על גדותיו'. אבא מחכה רק שיחזרו הביתה.
קראתי פעם, על מורה ש'בימי הצנע' עת היה מחסור גדול באוכל, השיג הוא פס עוגת שמרים, והחליט שבעוגה זו הוא ידרבן את תלמידיו ללימוד יותר טוב. וכך בתחילת השבוע אמר להם, שאם הם ילמדו כל השבוע היטב, או אז ביום חמישי לקראת שבת, הוא יתן לכל אחד פרוסת עוגה. ביום חמישי התלמידים חיכו בקוצר רוח, ואכן בסופו של יום אחר שלמדו היטב, נתן הוא לכל אחד מהם פרוסת עוגה. כל התלמידים לא התאפקו ואכלו מיד את העוגה. ושוחחו על הטעם המיוחד שבה.
אך היה תלמיד אחד, שאמר לעצמו, היאך אני אוכל את העוגה, הרי אבא עובד כל כך קשה עד שעות המאוחרות, איך לא אחשוב עליו ואתן לו את העוגה. עטף הוא את העוגה במפית ושם בקצה השולחן. אבל לא יכל לעמוד מול מראה העוגה, ועל כן הוא הכניס אותה לתיק שלו. אך מפעם לפעם הביט בה ואמר לעצמו, הן העוגה גדולה אנגוס חתיכה ועוד ישאר לאבא… עד שברבות הנגיסות נשאר ביס קטן לאבא. חיכה לאבא עד השעות המאוחרות, ואז כשאבא שב לעת ערב מעבודתו, נתן לו את העוגה ואמר לו: אבא, ראה איזו הפתעה עשיתי לך? האבא פתח את המפית, וראה את העוגה מלאת הנגיסות ופרץ בבכי. שואל אותו הבן, אבא מדוע אתה בוכה? אתה כועס עלי? אמר לו אבא, ההיפך, זה בכי של אהבה, אני רואה שלמרות כל הניסיונות והקשיים שהיו לך, זכרת אותי, והשארת לי חתיכת עוגה שמביעה את אהבתך אלי.
דומה שהסיפור הזה מהווה הסבר לתקיעות השופר, למרות כל הניסיונות והקשיים שהיו לנו, לא שכחנו אותך ריבונו של עולם, ולכן אנו מבקשים "תקע בשופר גדול לחרותנו".
