טור דעה מאת חיה רובינשטיין, מנהלת תמר אריאל
איך נפרדים מתלמיד בנסיבות כל כך מצערות? כאנשי חינוך אנחנו לומדים, משתלמים, מתחדשים, אבל שום דבר לא מכין אותך להספיד תלמיד.
נתן סיים את לימודיו בבית החינוך תמר אריאל בנתניה לפני שנתיים. אני זוכרת אותו כתלמיד סקרן, נחוש, שהציב לעצמו מטרות, ועשה הכל כדי להשיגן. גם כשהיה לו קשה הוא לא ויתר.
משפחת פיטוסי עלתה לארץ לפני שמונה שנים ממניעים ציוניים. הם עזבו חיים טובים בצרפת כדי להגשים חלום ולגור בארץ ישראל.
נתן, בן הזקונים, עשה כל מאמץ להשתלב ולהיות חלק. הוא לא עשה לעצמו הנחות, לא ביקש הקלות, שהגיעו לו מתוקף היותו עולה חדש. הוא רצה להיות כמו כולם.
כבן זקונים היה נתן עטוף באהבתם של הוריו ושלוש אחיותיו, והוא השיב להם אהבה. הוא היה קשור מאוד למשפחה, כיבד את הוריו והיה לו חשוב מאוד לגרום להם לקורת רוח.
נתן איבד את חייו בשל טעות אנוש כשיצא להתפלל. לא הופתענו שזאת היתה הסיטואציה. שמירת המצוות בכלל, והקפדה על תפילות בפרט, היו נר לרגליו.
גם כתלמיד בביה"ס הקפיד נתן על ענין התפילה. הוא הגיע באופן קבוע למנייני התפילה והתפלל בדבקות וכוונה.
מאות אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, חלקם הגדול ימשיכו וילוו את המשפחה גם כעת, בימים הקשים שנכונו להם.
מתוך דברי ההספד שנשאו בני המשפחה עולה כי התנהלותו של נתן, אופיו נח, שמירה על המצוות, אהבת חינם ונתינה לזולת, יהיו מעין צוואה לא כתובה שהוא הותיר אחריו, והם ילכו לאורה ובכך ישמרו את זכרו.
צילום: דובר צה"ל
