ביום ראשון הקרוב, ה – 8 ביולי, יצוין חג האהבה היפני 'טנבטה' בפלנתניה מהשעה 16:00. בין המופעים המיוחדים שייערכו, ינגן הרכב 'טאיקו לייף' המציג אמנות תיפוף ולחימה יפניים מסורתיים. מהו הסיפור המדהים שהוליך את ניתאי צלניקר להקים את ההרכב? ומהו המסע המופלא ומעורר ההשראה שעבר עד שעשה זאת?
די בטוח שאם מישהו היה מביא את הסיפור של ניתאי צלניקר לאוזניהם של יוצרי הסרט 'המתופף', שהוקלט בטיוואן לפני יותר מעשר שנים, הם היו מתקשים להאמין עד כמה היצירה הדי אלמונית שלהם הציתה את ההשראה במוחו של צעיר ישראלי, שחי עד גיל 26 חיים רגילים ונוחים כסטודנט בבאר שבע. הסרט, שמתאר את ההתנהלות של קבוצת מוזיקאים המנגנים בסגנון תיפוף ייחודי הנקרא 'טאיקו', כשהם חיים ומתאמנים על הר נידח בטיוואן, נצרב בזיכרון של ניתאי עוד בשנת 2009. מספר שנים לאחר מכן, ניתאי כבר מצא את עצמו בפסגת אותו הר, חי את התסריט בעצמו. כשניתאי עולה היום להופעה של ההרכב שהקים, העונה לשם 'טאייקו לייף', כל מהלומה שסופג התוף במהלך הנגינה היא תוצאה של אותו מסע מדהים שעבר.
כאמור, המסע הזה התחיל בכלל בלילה באר שבעי בו היה אמור ללמוד למבחן. "רציתי להיות סטודנט באוניברסיטה והחלטתי ללמוד מעבדה רפואית" מתאר ניתאי, "המגורים והחיים באותה תקופה בבאר שבע היו באמת טובים. למדתי, עבדתי כברמן והייתה לי דירה מגניבה עם עליית גג, שם הייתי מנגן לפעמים בתופים ובגיטרה כתחביב עם חברים. אבל למרות הכול, הרגשתי שמשהו חסר, שאני לא שייך למקום הזה ושאני לא באמת עושה את מה שאני רוצה".
באיזה שלב הגיעה התפנית?
זה קרה לילה לפני מבחן בביוכימיה. נשארו לי כמה שעות ללמוד ולא הצלחתי להתרכז. אז לקחתי ריטלין בסביבות השעה עשר בערב ועליתי לעליית הגג לנגן בתופים עד שהריטלין ישפיע. בשעה שלוש לפנות בוקר מצאתי את עצמי עדיין מנגן, עד שתפסתי את עצמי ואמרתי שאני חייב ללמוד למבחן. ירדתי בחזרה לדירה והרגשתי שאני לא במקום הנכון בשבילי. אז נזכרתי, שלפני כמה שנים צפיתי בסרט 'המתופף', ועד כמה התרשמתי ממנו. התחלתי לצפות בכל מיני קטעים ממנו שוב במחשב, ראיתי את קבוצת המתופפים הזאת שחיה על ההר ומקדישה את החיים שלה לאמנות, וחשבתי שזה מה שבאמת הייתי רוצה לעשות בחיים וכמה חבל שדברים כאלה יש רק בסרטים. אחרי שסיימתי לצפות, קראתי קצת אודות הסרט והקבוצה בו".
אז מה גילית בקריאה הזאת?
"ממה שהיה כתוב, הבנתי שהקבוצה אמיתית. זה היה ממש שוק, ובאותם רגעים, במעין דיאלוג עם עצמי התחלתי לשאול מה אני עושה פה במקום שהוא לא בשבילי ולמה אני לא שם. חשבתי על כל המנטורים האלה שאומרים שצריך ללכת בעקבות החלום שלך ושאם באמת רוצים משהו, העולם עוזר לך להשיג אותו. באותו לילה, הייתי רגע אחד בחלום הזה וברגע שאחרי נפלתי בחזרה למציאות שבה עוד כמה שעות יש לי מבחן. התקשרתי לאחותי, שעשתה גם היא כמה דברים לא שגרתיים בחיים שלה, והיא דרבנה אותי ואמרה לי שברור שאני עושה את זה. ירדתי בחמש בבוקר לזרוק את הזבל, חשבתי האם אני באמת הולך להשליך את כל החיים הנוחים האלה בשביל לנסוע לתופף באיזה הר בטיוואן והרגשתי קצת משוגע. אבל החלטתי שאני עושה את זה".
ומה היה בסוף עם המבחן?
"אני אפילו לא זוכר אם ניגשתי אליו".
"כולם הימרו שתוך חודשיים אני חוזר".
מהר מאוד הבין ניתאי, שההחלטה שעשה תצטרך להיות מהלך חד צדדי, מכיוון שקבוצת המתופפים מטיוואן לא ממש שמחה להכניס אליה את האורח הבלתי צפוי. "כתבתי להם מייל וביקשתי מהם להצטרף לקבוצה" הוא נזכר, "הם הסבירו לי שזה לא אפשרי, אבל המשכתי לשלוח להם מכתבים עד שכתבתי שאני קונה כרטיס טיסה ומתכוון להגיע לשם בכל מקרה".
איך הם הגיבו לזה?
"אני חושב שהם לא הבינו מהן הכוונות שלי וכמה אני רציני לגבי הרצון להצטרף לקבוצה. חשבו שאני מעריץ שרוצה מהם חתימה. בסופו של דבר, הם ניסו לבדוק עד כמה אני רציני וכתבו שבקרוב מתקיים מסע הליכה במדיטציה של כמה מאות ק"מ, שכל המתופפים המתחילים צריכים לעשות אותו ושאם אני רוצה אוכל להצטרף למסע בתנאי שאתרום כמה אלפי דולרים לקבוצה כדי לממן את ההשתתפות שלי במסע. לא הבנתי איך אשלם את הסכום הזה וקצת התייאשתי מהגישה שלהם, אבל חשבתי שאני לא יכול לוותר אחרי שמשהו אחד לא מסתדר כמו שאני רוצה. כתבתי להם שבטח שאני מגיע, שאמנם אין לי את הסכום שהם מבקשים, אבל אפצה על כך בעזרה וסיוע בכל דבר שהם יצטרכו במהלך המסע".
איך הגיבו המשפחה והחברים בארץ להחלטה שלך לנסוע?
"אמרתי לאנשים שאני פורש מהלימודים וניסו לשכנע אותי שאשאר. אחרי שראו שזה לא הולך, כולם הימרו שתוך חודש או חודשיים אני חוזר".
ואז פשוט נסעת?
"כן. הגעתי לטייפה והיו כמה שבועות עד לתחילת המסע. במהלך הזמן הזה עזרתי בהכנות לקראתו ותוך כדי גם התחלתי ללמוד סינית. באותו הזמן, הם הזמינו אותי לאחת ההופעות של הקבוצה. מאוד התרגשתי מכך, אך לא הצלחתי ליצור קשר עם חבריי הקבוצה בגלל פערי השפה. לבסוף הכרתי את הגברת צ'ן, שהפכה לחברה הראשונה במסע. היא הייתה קרובה מאוד לחבריי הקבוצה ולמאסטרים. היא ידעה אנגלית ברמה טובה, התרשמה מהסיפור שלי והחליטה לעזור לי להתחבר לקבוצה. זו הייתה נקודת מפנה ראשונה עבורי, כי היא הציגה אותי בפני כל המתופפים".
איך היה המסע שהצטרפת אליו?
"זה היה מסע מאתגר. חודש וחצי של עשרים ק"מ הליכה ביום. במהלך המסע התנדבתי לעזור עם כל הלוגיסטיקה אבל לא הייתי בטוח אם אני מתנהג לפי הקודים המקובלים שם. הייתי קצת שקוף בעיניי המשתתפים ולקח זמן עד שהתחלתי להבין את העומק של הליכה במדיטציה. במהלך המסע היו הופעות של המתופפים. באחד הימים עצרנו להופעה גדולה במיוחד. הסתכלתי על כל הטיוואנים מסביבי ועל ההופעה וחשבתי שזה מדהים. שזה מה שהייתי רוצה לעשות, אבל שזה בחיים לא יקרה, ואמרתי לעצמי 'שכח מזה ותחזור לארץ'. אין סיכוי".
אז מה הציל אותך הפעם?
"כשעמדתי שם ברחוב בין מיליון טיוואנים, שמעתי פתאום מאחורי מישהו קורא לי בשם. הסתובבתי וראיתי שזו הגברת צ'ן, האישה שפגשתי. רצתי אליה וחיבקתי אותה, למרות שלא ממש הכרנו. סיפרתי לה על הקשיים שאני חווה. היא דרבנה אותי ואמרה לי שהיא רוצה לפגוש אותי שוב בסוף המסע בטייפה. היא עזרה לי מאוד ונתנה לי את הדרייב להמשיך".
אז מה קרה בסוף המסע?
"חזרתי למזכירות הקבוצה בטייפה. ידעתי שהאימונים של הקבוצה אמורים להתחיל בקרוב וביקשתי להצטרף. בהתחלה אף אחד לא התייחס אליי, אבל זה כבר לא עניין אותי. החלטתי שאני לא פורש. שאני נשאר ולא משנה מה. ביום שהם התחילו את האימונים פשוט טיפסתי על ההר והתייצבתי שם מולם".
כאן גרים בכיף אדם וכלב.
אחרי כמה ניסיונות של הטיוואנים בקבוצה להביא את ניתאי לכדי ייאוש, הם הבינו שהבחור מארץ הקודש שהגיע אליהם הוא די עקשן. לאחר זמן מה, הם אפשרו לו לגור על ההר במתחם האימונים שלהם. "בעיקרון המתופפים בקבוצה היו גרים בסמוך להר וכל יום היינו מטפסים אליו כדי להתאמן" מספר ניתאי, "הסכימו שאשאר לישון על ההר ואמרו לי שבכל בוקר אצטרך לעזור להם עם הציוד באימונים ושבלילה אאכיל את הכלבים שלהם שחיים על ההר ואטפל בהם בשבילם, ובמקביל הכלבים ישמרו עליי מהנחשים בהר".
איך היו המגורים על ההר?
"התנאים היו מאתגרים. לא הייתה מקלחת, לא מים חמים ולא מטבח. אבל היו שם תופים וזה אפשר לי להקדיש את חיי במשך שנה וחצי לאימונים כמו שחלמתי. בבוקר הייתי עוזר להם עם הציוד, לאחר מכן הייתי יורד מההר כדי ללמוד סינית, ואז מטפס במשך שעה על ההר כדי להיות שם בלילה. התאמנתי ובשאר הזמן ישנתי לצד הכלבים. השתפרתי המון בנגינה. עד שבשלב מסוים הם הסכימו לקבל אותי לקבוצה שלהם. הם אמנם לא הסכימו שאופיע איתם, אבל אפשרו לי להתאמן ביחד איתם".
איך התקדמת משם?
"אחרי שנה וחצי עם הקבוצה הרגשתי שאני רוצה לעלות עוד רמה ביכולות שלי ושהגיע הזמן לעבור לארץ המקור של הטאיקו – יפן. באותה תקופה הכרתי את בת הזוג הנוכחית שלי מאהו, שפתחה לי את הדלת להצטרפות לקבוצה בשם אונדקוזה – קבוצת מתופפים יפנית מהראשונות והמפורסמות ביותר בעולם. בהמשך הקבוצה הזו התפצלה והפכה לקודו. האימונים ביפן היו בסגנון שונה לחלוטין והתמקדו בכוח פיזי, משמעת, עבודה קבוצתית, סדר ואחידות. המשכתי להתאמן ביפן עם קבוצות ומורים שונים, עד שקיבלתי טלפון מחבריי בטיוואן שביקשו שאגיע להופיע איתם. אחרי כמעט חמש שנים של אימונים, הרגשתי שאני מוכן לחזור לארץ ולהמשיך להתפתח ולפתח את הסגנון שלי בתוך האמנות הזאת ביחד עם מאהו בארץ".
"טאיקו משלב הרבה תחומים".
אחרי שנים, חזרו ניתאי ומאהו לארץ, ביחד עם מספר תופי טאיקו שרכשו במזרח. כאן, בשנים האחרונות הם גיבשו את ההרכב 'טאייקו לייף' שכולל גם את מתופפת הטאייקו עינת צ'יטיאת – שהתאמנה ביפן 14 שנה, ואת אימו, אורית צלניקר, מוזיקאית, שהתאהבה גם היא באמנות התיפוף הייחודית והצטרפה לקבוצה של בנה. ביחד הם מופיעים בכל רחבי הארץ, כשבמקביל ניתאי גם מעביר שיעורי טאיקו ומלמד ילדים ומבוגרים את סגנון הנגינה שהוא כל כך אוהב.
אז למה דווקא הטאיקו הוא מה שמשך אותך לצאת למסע הזה?
"בחרתי בטאיקו כי זו דרך חיים שספגתי מהקבוצות בטיוואן וביפן. בטיוואן שמים דגש יותר על התפתחות רוחנית ומדיטציה וביפן זהו כלי שמבוסס על כוח פיזי ומשקף את עקרונות התרבות שכוללים משמעת, עוצמה, דיוק, מחויבות וקבוצתיות. מכיוון ש'טאיקו לייף' מחבר את שני העולמות של טיוואן ויפן, זו אמנות שמשלבת המון תחומים, והיא מתאימה למגוון רחב של אנשים, ילדים מגיל חמש ועד מבוגרים. באימונים ובשיעורים אנחנו נותנים דגש על שלושה אלמנטים מרכזיים: פיזי, מנטלי ומוזיקלי. כל אחד מתחבר למשהו עיקרי מהאימון וסופג דברים נוספים. אם אלה המוזיקה ומשחקי הקצב שאוהבים הילדים ואם האלמנטים של חיזוק הגוף והקשבה לגוף אצל הבוגרים יותר. מעבר לכך, הטאיקו הרבה פעמים משמש מראה עבורנו, לראות איך אנחנו מגיבים כשאנחנו לא מצליחים לתופף את המקצב בצורה נכונה ולהבין שכשמתמידים במשהו אז משתפרים ומצליחים בו".
