הוא מלמד בבית ספר ותלמידיו מעריצים אותו, מרצה ומנגן בהרכבים שונים; סיפורו מעורר ההשראה של גידי אהרונוביץ', שהוכיח לכולם שעיוורון יכול להפוך ליתרון והכל תלוי באדם עצמו.
אחרי שבינקותו איבד גידי אהרונוביץ' את ראייתו, אף אחד לאורך כל שנות ההתבגרות שלו, לא נתן לו את הסיכוי להצליח. בבית הספר היסודי סימנו אותו מוריו כמי שהולך להיכשל, בתיכון אליו ניסה להירשם לא הסכימו לקבלו, ובתיכון אחר, בו למד בסופו של דבר, לא הסכימו לתת לו את האפשרות לגשת לבחינות הבגרות. אפילו המורה לחליל צד אצלו ביקש ללמוד, אמר לו שזה יהיה בזבוז זמן מבחינת שניהם.
למרות כל הדלתות שנסגרו בפניו וכל התשובות השליליות שקיבל, גידי לא ויתר על דבר. כיום, אחרי שסיים בהצטיינות תואר ראשון ושני בתחום החינוך, מדלג גידי בין אינספור עבודות ומסגרות בהן הוא פעיל.
הוא עובד כמורה למוזיקה, מרצה בבתי ספר ובחוגי בית, עובד כאיש תמיכה טכנית בבזק בינלאומי ומנגן כחלילן באנסמבל הייצוגי של מכללת לוינסקי לחינוך. לא רע אפילו עבור אנשים עם ראייה תקינה. בשבילו, בכל פעם שהוא קיבל 'לא', המוטיבציה להצליח רק הלכה וגברה, והוא דחף את עצמו להישגים בכל תחום בו נגע.
"נולדתי כפג, ואיבדתי את הראייה כתוצאה מעודף חמצן באינקובטור" גידי מספר על נקודת הפתיחה המאתגרת שלו, "ההורים ואני עברנו מבית שאן לנתניה, מכיוון שבבית שאן לא הייתה מסגרת בית ספרית מתאימה לילדים עיוורים. גם בנתניה זה לא היה פשוט. בית הספר היחיד שיכולתי ללמוד בו היה בית ספר דתי, והמגבלה עבורי הייתה כפולה. גם היעדר הראייה, וגם להיות ילד חילוני במסגרת דתית".
איך התייחסו אליך בילדותך בבית הספר והאם זה היה אחד הטריגרים לכך שכיום אתה גם מורה?
"בילדותי לא האמינו בי. גם בבית הספר היסודי היו מורים שאמרו שלא ייצא ממני דבר, וגם לאחר מכן בתיכון, לא הסכימו לתת לי את ההזדמנות. נמשכתי תמיד לשני תחומים, מוזיקה ומחשבים. אך משום מה, בתיכון שמו אותי במגמת מזכירות ומנהל, בכתה הכי נמוכה, כזאת שבה לא ניגשים לבחינות הבגרות. גם אחרי שביקשתי להיבחן כדי להוכיח שאני יכול לעשות את בחינות הבגרות, וכשהצלחתי, הם לא אפשרו לי. החלטתי לעזוב את בית הספר ועשיתי את כל בחינות הבגרות בצורה אקסטרנית. למדתי אליהן לבד וסיימתי את כולן בהצטיינות. העובדה שהצלחתי, היוותה עבורי טריגר לנסות ולהשפיע מבפנים – כמורה".
איך מגיע החיבור שלך למוזיקה?
"תמיד אהבתי מוזיקה. אני מאוד אוהב להאזין לסגנונות מוזיקה שונים ובילדות אף ניגנתי בפסנתר. לאחר מכן, בזכות להקה שאהבתי, נחשפתי לחליל צד ורציתי ללמוד לנגן בכלי הזה. כשהלכתי לאחד המורים הידועים בתחום, הוא אמר לי מהר מאוד שזה יהיה בזבוז זמן עבור שנינו. בתחילה החלטתי לוותר, אבל זמן מה לאחר מכן שוב עלה בי הרצון לנגן בכלי הזה. הלכתי למורים שהסכימו ללמד אותי וראו בי את הפוטנציאל. מהר מאוד הצלחתי להגיע לרמה טובה. אהבתי את זה מאוד ונכנסתי לזה".
היום אתה עוסק במוזיקה במישורים רבים. איפה זה מגיע לידי ביטוי?
"נכון, המוזיקה היא חלק מרכזי אצלי. התארים שעשיתי הם בחינוך והיום אני מורה למוזיקה. לימדתי בנתניה והיום אני מלמד בבית ספר עמל בכפר יונה. בנוסף, אני חלק מהאנסמבל הייצוגי של מכללת לוינסקי ומופיע איתם כנגן חליל צד. מעבר לכך, אני מעביר הרצאות בבתי ספר ובחוגי בית ביחד עם חבר פסנתרן. בהרצאות האלה אני מספר את סיפורי האישי וכן מנגן עם החבר שירים עבריים ויצירות מקוריות. זה פורמט מאוד מוצלח שמעניק לקהל גם העצמה וגם הנאה מוזיקלית".
מעבר לזה שלימדת בבית ספר בנתניה וכיום בבית ספר בכפר יונה, אתה עובד גם כאיש תמיכה טכנית בבזק בינלאומי. למה?
"זה כיף. אני מעניק תמיכה טלפונית ללקוחות. זה די מדהים שאני מדבר עם אנשים מהעבר השני של הקו, פותר להם את התקלות, והם אפילו לא מודעים לעיוורון שלי".
נחזור להחלטה שלך להפוך למורה, שנחשב לאחד המורים הטובים יותר באזור
"מעבר לילדות ולצורך שלי להראות שאפשר אחרת, במהלך התואר הראשון עשיתי סטאז' בלימוד מוזיקה במועדוני גמלאים. בתואר השני, אחת המרצות לא יכלה להגיע לשיעור וביקשו ממני להעביר הרצאה במקומה. העברתי את השיעור והמשתתפים הגיבו בצורה נפלאה. שם הבנתי שהייעוד מבחינתי הוא ללמד. יש לי ידע רב במוזיקה מהרבה סגנונות, ואני מתמחה בהיסטוריה של הביצוע המוקלט. אחרי שסיימתי את התואר השני נודע לי שקיימת תכנית למורים מוגבלים שנקראת 'מורים ללא גבולות', ודרך התכנית הזאת התחלתי ללמד. עבורי, זה משמעותי מאוד ללמד ילדים".
למה זה משמעותי עבורך?
"משתי סיבות עיקריות, ששתיהן קשורות למיגור בערות. הראשונה קשורה לבערות שישנה בעניין אנשים בעלי מגבלה כלשהיא. כאשר הילדים רואים אותי מלמד, משהו בגישה ובמחשבה שלהם כלפי אנשים עם מוגבלות משתנה. הם רואים אותי מולם מתגבר על קושי מסוים, וזה מעצב להם דעה אחרת. הדבר השני קשור לבערות המוזיקלית. כי מצד אחד לילדים היום יש גישה לאפליקציות כדוגמת ספוטיפיי או אתר יו טיוב והם יכולים להאזין לכל דבר שירצו. למרות זאת, הם הרבה פעמים מאזינים רק לארבעת הלהיטים התורנים. אני משמיע להם סגנונות מוזיקה שונים כמו ג'אז, קלאסי, זמר עברי, פולק ועוד, כדי לחשוף אותם לעולם מוזיקלי שלם שלא בטוח שהיו מגיעים אליו אחרת".
איך מקבלים אותך הילדים והמורים האחרים בבית הספר?
"לא משנה איפה אני נמצא, בתוך כמה דקות שוכחים שאני עיוור. כמה שזה הדבר הראשון שקולטים עליי כשנכנסים לחדר, תוך כמה דקות של שיחה זה נשכח לחלוטין. אחרי כמה דקות אנשים מעבירים לי טלפון שאסתכל בתמונות. אני חושב שזה קשור לגישה שבה אני מתנהל. אני לא משדר עיוורון או מסכנות, ולכן לא מתייחסים אליי בצורה שונה. אני אדם מאוד חברותי ופעיל, הייתי בקשרים זוגיים משמעותיים עם נשים רואות, ולמרות שכרגע אני לא בזוגיות, אחד החלומות הגדולים מבחינתי הוא להכיר מישהי ולהקים משפחה".
עם כל ההישגים שאליהם הגעת, איזה מסר יש לך לאנשים בעלי מוגבלות ובכלל?
"אני חושב שלכל אחד מאתנו יש מגבלה. כל ההבדל הוא שאצלי רואים אותה ישר. יש אנשים עם דיסלקציה, או עם מגבלה נפשית, או עם חרדות. אלה מגבלות שלא רואים ישר. אני חושב שכל אחד יכול ללמוד להסתדר עם המגבלה שלו ושהכול אפשרי. אם יש משהו שרוצים להגשים, אפשר לעשות את זה. אם מסתכלים עליי, אז הייתי ילד שנידון לכישלון בעיניי כולם. למרות זאת, היום אני מורה, מופיע על במות, מרצה, אנשים משלמים כדי לשמוע אותי, ויש לי חיי חברה פעילים וטובים. החכמה היא לא לתת לאנשים לכבות אותנו ולהמשיך לעשות את הדברים שרוצים".
קרדיט צילום רפאל בן משה
