מגשים את כל החלומות

8 0

כל חייו סימן לו רחמים תגאייה חלומות והגשים אותם. לפני כשנתיים הוציא המורה הראשון מהעדה האתיופית בארץ, ספר המתאר את סיפור חייו הייחודי.

מאת ישי פלדמן

עוד כשהיה רחמים תגאייה ילד קטן באתיופיה הרחוקה, הוא חלם להיות מורה. עבור הילדים בכפר בו גדל, זה לא היה חלום סטנדרטי, כשבמקום אפילו לא היה בית ספר, ורוב האנשים עבדו והתפרנסו מחקלאות. אבל לרחמים הייתה דרך ושאיפות משלו. כיום, כשהוא חי בעיר בנתניה ולאחר קריירה מפוארת בה שימש במשך 42 שנים כאיש חינוך, הוא מביט לאחור בהתרגשות, ועדיין לא מקבל כדבר מובן מאליו את העובדה שחלומו הפך למציאות.

לצד הצלחתו בדרך המקצועית, הגשים רחמים עוד מספר חלומות משמעותיים לא פחות שסומנו בדרך. הוא עלה לארץ בשנת 84 ביחד עם משפחתו, התגייס ושירת בצה"ל והוציא לא מזמן את הספר 'קח אותי במזוודה', שיצא בהוצאת 'דוקוסטורי' ומתעד את מהלך חייו הייחודי.

"לאורך שנותיי כמורה באתיופיה, וגם לאחר שעליתי לארץ, הרגשתי תמיד מחויבות לחבר בין יהדות אתיופיה לבין המדינה שלנו" מספר רחמים, נשוי ואב לחמישה, "אני מאוד מאושר להיות פה בארץ וזה לא מובן מאליו שאני כאן. כשהיינו באתיופיה החלום להיות כאן וללמד כמורה היה נראה רחוק כשמיים וארץ. אבל הרצון, האמונה, הנחישות והעקביות עזרו לי להצליח".

החלום שלך להיות מורה היה ייחודי בסביבה בה גדלת. מאיפה הגיע החלום הזה?

"הרעיון היה מדוד המשפחה, שהיה אדם משכיל בקהילה היהודית באתיופיה בכפר בו חיינו. בזכות ההשכלה שרכש, הוא היה עוזר הרבה לקהילה, כותב מכתבים לרשויות ולממסד עבור אנשים והיה מספר על ההיסטוריה של היהודים. כשראיתי אותו, אמרתי לעצמי שאם אלמד אוכל להיות כמוהו ואפילו יותר. את ההשראה קיבלתי ממנו ואת הנחישות להצליח קיבלתי מהוריי, שהיו חקלאים בכפר, עבדו קשה והיו מוצלחים מאוד בעבודה שעשו".

איך התחלת ללמוד?

"בכפר בו גרנו רוב הילדים לא הלכו לבית הספר. לא היה בית ספר בסביבה של הכפר, ולכן אם מישהו רצה ללמוד הוא היה צריך ללכת מרחק רב ברגל. בגיל עשר התחלתי ליישם את הרעיון שהיה לי ללמוד בבית הספר. לשם כך הייתי צריך ללכת כל יום בין שלוש לארבע שעות לכל כיוון. כלומר כדי ללמוד, הלכתי בסך הכול מעל שש שעות בכל יום. הדרך הייתה לא קלה וכללה תלאות, אבל כמו שהרצל אמר, אם רוצים אין זו אגדה. אם מישהו רוצה לעשות משהו, אי אפשר למנוע או לעכב אותו מלעשות את זה, והרצון העז שהיה לי עזר לי".

אז סיימת את בית הספר היסודי?

"כן, ואחרי בית הספר היסודי המשכתי לתיכון. במקביל, המצב הפוליטי והביטחוני באתיופיה נעשה קשה יותר. תכננתי ללכת לאוניברסיטה ולהמשיך ללמוד אחרי התיכון, אך המצב נעשה מסוכן ואי אפשר היה להמשיך ללמוד".

איזה אלטרנטיבה הייתה לך?

"רציתי לעבוד כמורה, וראיתי שבאזור פועל ארגון יהודי שמחפש מורים. הגשתי מועמדות והתקבלתי. הם פתחו סמינר למורים ולמדתי במשך שנה. לאחר מכן התחלתי ללמד בבתי ספר יהודיים באתיופיה. חלק מהעבודה הייתה לעודד את הקהילה לעלות לארץ וללמד את המסורת היהודית. השלטונות באתיופיה, שרדפו את הקהילה היהודית כמו במקומות אחרים, לא אהבו את הרעיון, ותפסו אותי. הייתי בכלא במשך יותר משמונה חודשים, כשתוך כדי תחקרו אותי וניסו להוציא ממני מידע. הם חשבו שעבדתי בשביל המוסד. נכנסתי לרשימה של אנשים שהיו אמורים להיות מוצאים להורג ובנס ניצלתי והשתחררתי מהכלא".

הכמיהה והרצון לעלות לארץ הייתה בך מילדות?

"בוודאי. במשך כל השנים המשפחה רצתה לעלות. כשהתחלתי לעבוד כמורה בארגון היהודי, נפתח לי החלום הזה ומאוד רציתי להגיע לארץ. במשך הזמן שהייתי בכלא נדרתי ארבעה נדרים. אמרתי שאם אצא משם אני אעלה לארץ, אמשיך להיות מורה כאן, אשרת בצה"ל ואתנדב בקהילה שבה אהיה. לשמחתי, הגשמתי את כל הדברים האלה".

מתי עלית?

"כשהשתחררתי מהכלא באתיופיה, לא רציתי להישאר שם אפילו עוד שניה. אבל המציאות הכתיבה דברים אחרת. נשארתי באתיופיה עוד שמונה שנים בהן עבדתי כמורה. בזמן הזה, תכננתי את העלייה לארץ. ב – 84 עליתי לארץ עם אשתי ההרה ושני ילדים. המסע לארץ היה מסוכן ועברנו הרבה תלאות ברגל. הגענו לסודן, שהייתה מקום מסוכן מאוד, ולאחר מכן הצלחנו להגיע לארץ".

איך הייתה ההתאקלמות בארץ?

"כשהגענו, התמקמנו בהתחלה בעפולה. שאלו אותי במה אני רוצה לעסוק. אמרתי שאני מורה במקצועי ורוצה להמשיך עם זה. הייתה לי עברית סבירה שלמדתי באתיופיה, אך אמרו לי שיהיה לי קשה ללמד כמורה בארץ עם התרבות והשפה. הייתי נחוש ואמרתי ללא גמגום, שאני את מקצוע המורה לא מחליף".

ומה הייתה התגובה?

"הם השתכנעו והסכימו לתת לי הזדמנות. התחלתי ללמוד בסמינר למורים בחיפה. אמרו לי שאם אצליח בלימודים, אוכל להיות מורה. למדתי שם שנתיים. ההתחלה הייתה קשה, בעיקר בשנה הראשונה כשהשפה עוד לא הייתה מספיק טובה. אך הסטודנטים האחרים שהיו סביבי עזרו לי. הם ראו עד כמה אני נחוש ובעזרתם סיימתי את השנתיים בהצלחה. לאחר מכן התגייסתי לארבעה חודשי טירונות בצבא וכשסיימתי, התחלתי לעבוד כמורה הראשון מהעדה האתיופית. מאז, אני עובד כאיש חינוך בארץ מעל לשלושים שנה. אחרי הגיוס והטירונות גם עשיתי פעם בשנה מילואים".

עבודת ההוראה בארץ אינה קלה ועוד לעולה חדש?

"לא היה פשוט בהתחלה. המורים האחרים והתלמידים לא היו רגילים לראות מורה מהעדה. גם לי היה מוזר בהתחלה להתחבר. אך ככל שמכירים יותר את האנשים כך מתחברים. הכלים שקיבלתי בסמינר בו למדתי והרצון, עזרו לי מאוד ויישמתי את החלום. לימדתי אנגלית ואמהרית בבתי ספר שונים בנתניה".

לאחרונה הוצאת גם ספר נכון?

"הספר היה עוד חלום מבחינתי. רציתי לתעד את קורות חיי כדי שהדברים לא יישכחו. ביקשתי ממשרד החינוך לצאת לפנסיה מוקדמת כדי לכתוב את הספר וקיבלתי אישור לכך. הספר נקרא 'קח אותי במזוודה' ואני חושב שמדובר בספר חינוכי שניתן להשתמש בו במוסדות הלימוד כדי ללמוד על ההיסטוריה וגם כדוגמה לערכים חינוכיים".

חוץ מהספר, אתה מאוד פעיל היום. איזה דברים אתה עושה?

"אני מתנדב הרבה במסגרת הקהילה. עוזר לנוער, מלמד עדיין באופן חלקי. מעבר לזה, אני מעביר הרצאות לקהל הרחב. אלה הרצאות שמספרות את סיפור חיי ומשולבים בהן מסרים מועילים וטיפים לחשיבה חיובית. לאורך החיים למדתי בהרבה מקרים שחשיבה חיובית היא משהו מהותי ויכולה לעזור לאנשים".

כמישהו שנמצא בארץ זמן רב, מה דעתך על ההשתלבות של אנשי העדה האתיופית בחברה?

"אני חושב שקיימת התקדמות, אך היא איטית. צריך להבין שאנשים שחיו באתיופיה הגיעו מסביבה שבה בעיקר עסקו בחקלאות. זה לא פשוט להגיע לחברה מתקדמת וטכנולוגית כמו שקיימת בארץ ולהשתלב בה. כשהגענו לכאן, היה חוסר מודעות של החברה בארץ לגבי המקום והרקע ממנו הגענו, והיה צורך להכין את החברה בצורה טובה יותר לקראת ההגעה שלנו לפה. אך אני חושב שבעזרת הרצון להשתלב, הדברים ישתפרו וגם כאן צריך לראות את הדברים בצורה אופטימית".

כל המעוניין בהזמנת הספר, או בהרצאה של רחמים, ניתן לפנות למספר טלפון 0509270002

קרדיט צילום: באדיבות רחמים תגאייה

Related Post

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כלי נגישות