הדס אגוזי פרקש, נולדה וגדלה בנתניה, פסיכולוגית קלינית מומחית ומאמנת אישית וארגונית בכירה המתמחה בחוסן אישי, בראיון בלעדי לרגל צאת ספרה – "פעימות אם, מדריך לאם לאחר לידה".
הדס , אמא לשלושה מלמדת את האישה היולדת איך לשים עצמה במרכז . אבל רגע לפני שנצלול לספר המרתק שכתבה נעמיק בילדות הנפלאה שלה בעיר נתניה.
מהם זיכרונות הילדות שלך מהעיר ?
היתה לי ילדות יפה בנתניה. בילינו המון בחוץ, כל הילדים ברחוב שגרתי בו שיחקו יחד בחצר כמו ב'שכונת חיים', המון משחקי ילדות. אני זוכרת פגישות כיתה בימי שישי אחר הצהריים, היינו נפגשים יחד בשער של ביה"ס ביאליק והולכים יחד עד למזרקה שבכיכר העצמאות, בנים ובנות. האהבה הראשונה המשמעותית ומתמשכת הייתה גם בעיר, בילינו הרבה בתנועת הנוער מכבי צעיר שעיצבה את האישיות שלי וחיברה לערכים ולחברים, הערצנו את שחקני הכדורגל של מכבי נתניה שהייתה קבוצה מובילה בימים של אז. עודד וגדי מכנס היו גיבורי הילדות שלי. הרבה ים. הספרייה בבית רמז שהייתי פוקדת אותה ככל שיכולתי, הייתי תולעת ספרים וקראתי את הספרים בספריה לפי הסדר במדפים. היו לי כמה מורים שהערכתי מאוד, מחנכים ביסודי ובתיכון. שניים מהם שאהבתי מאוד ולימדו אותי במגמה הספרותית בבית הספר טשרניחובסקי, עוזי כהן ואהובה בירן נפטרו בגיל צעיר ממחלה חשוכת מרפא אבל זכיתי דרכם להעמיק את האהבה שלי לספרות וגיבורי הספרות תמיד העשירו את עולם המציאות שלי.
מה לדעתך מייחד את הילדות בעיר נתניה?
אני זוכרת בעיקר את האוירה שהייתה בה תחושה של קרבה והיכרות עם הרבה אנשים וחברים, הרגשתי שנתניה של אז הייתה סוג של קיבוץ. הכרנו היטב את מרבית הילדים בשכבות שלי ושל האחים שלי, גם מבתי ספר אחרים. היה משהו מאוד בלתי אמצעי באווירה, ביכולת להכיר, להיפגש, איזו שהיא פשטות טובה, פחות חומרית ויותר אנושית-חברתית. החברות שלי מהילדות מלוות אותי עד היום באהבה גדולה. מהמקום שלי היום כאמא, בעידן של טכנולוגיה ומסכים, אני יכולה להעריך הרבה יותר את קסם הפשטות והמפגש הבלתי אמצעי שהיו כל כך שזורים בטבעיות בחיים שלי אז. לפעמים אני מספרת לילדים שלי על הילדות שהייתה לי ואנחנו מתלבטים יחד באיזה זמן עדיף היה להיות ילד. מהבחינות האלו לא הייתי מחליפה את הילדות שלי. יחד עם זאת, אני חושבת שכיום, אנחנו חיים גם בעידן בו יש יותר הבנה פסיכולוגית של נפש האדם והילד, יותר מודעות לקשיים שילדים מתמודדים איתם, כמו קשיי למידה וקשיים חברתיים, יותר אפשרויות לסיוע ולשינוי. אני מקווה שהעידן הזה של מודעות פסיכולוגית ושל שפע של אפשרויות יכול להעשיר את ההזדמנויות של ילדים ולחזק את קרש הקפיצה ליותר ילדים להאמין בעצמם וביכולת שלהם להצליח ולהגשים את הכישרונות שלהם.
פינה אהובה במיוחד בעיר?
אני חושבת שחוף הים היה עוגן בשבילי. הוא היה מקום לבילוי חברתי, במיוחד בשנות התיכון, ישבנו יחד בחבורות, שעות. הייתה אז פחות מודעות לסכנת השיזוף והיינו נצלים בים, גאים כשהשיער היה נשרף בגוונים טבעיים והעיניים היו בוערות בתוך העור הכהה. אבל בעיקר בגיל ההתבגרות הים היה בשבילי עוגן לשלווה, להירגעות, להתבודדות, למחשבה. כשהיה שיעור חופשי או זמן פנוי הייתי הולכת ברגל לחוף סירונית, וזה היה כל כך פשוט וממלא. כשאתה ילד אין לך מקור להשוואה, אתה חי את הסביבה שלך ומסתגל אליה. רק בדיעבד, כאדם בוגר, אני עדיין שואבת כוח מהים, משתוקקת למצוא את הזמן כדי לבלות בו יותר, בפשטות, אבל כמי שצריכה לנסוע אליו, אני יכולה להעריך עוד יותר את המשאב הטבעי הזה שהיה נוכח שם בילדות שלי ובעיר בה גדלתי.
פעימות אם
הדס, אמא לשלושה, נישאה בגיל 36 כשהיא בהריון בחודש רביעי, ואת הצעת הנישואים היא קיבלה שבועיים לפני שגילתה שהיא בהריון. בנה השלישי איתן, שבתקופת חופשת הלידה איתו נכתב הספר "פעימות אם" נולד לאחר שתי הפלות.
הספר עוסק בתקופה הראשונה שלאחר חופשת לידה ואתגרים יומיומיים שאיתם האם מתמודדת בהם שמה הדס דגש לעודד את היולדת לשים את עצמה במרכז.
בעבר עבדה הדס שלוש שנים במחלקה להפרעות אכילה, בסיומן המשיכה הדס לאימון מנהלים ואימון קבוצתי וריכזה תוכנית ללימוד אימון אישי בגישת מדעי ההתנהגות ביחידה להשתלמויות באוניברסיטת תל אביב , שם היא משמשת גם כיום כמרצה. את הספר, כתבה הדס במהלך חופשת הלידה עם בנה השלישי, ודרך התמודדויות ואתגרים אישיים בהם היא משתפת, לצד הסתמכות על מחקרים וניסיון רב כאשת מקצוע, היא מלמדת את הקוראות להפוך את התקופה שלאחר הלידה להרבה פחות מטלטלת ואפילו למצמיחה.
קריירה ואמהות
במהלך הקריירה שלה עבדה הדס 14 שנים בתחום האימון והפסיכולוגיה עם נשיאי בתי משפט, ארגונים גדולים בארץ, משרד האוצר, בנק ישראל, הרשות להגנת הסביבה וארגונים עסקיים.
בו זמנית היו אלה שנות ההורות לשלושה ילדים קטנים והיא מצאה את עצמה די נקרעת בין קריירה מרתקת ומתגמלת רגשית לבין ילדים קטנים שרצתה להיות איתם ולהיות משמעותית עבורם. "החיים המודרנים נותנים לנשים הרבה חופש אבל גם מעמיסים עלינו בחופש הבחירה", אומרת הדס.
בימים אלה היא שוקדת על דוקטורט שעוסק בחוסן של אנשים בתקופת הקורונה.
"פעימות אם" מה קורה דווקא אחרי הלידה ?
התקופה הראשונה לאחר הלידה היא המאתגרת ביותר, סוערת ורבת תהפוכות. אין בה שוברי גלים שעוצרים את הגאות ולעתים היא מאיימת להציף. נחת היא מילה רחוקה מחוויית היולדת הטריה, שארוזה בעטיפה המושכת של חופשת הלידה אבל מרגישה יותר כמו לוחמת לא מנוסה בגיבוש לסיירת שאין לו סוף.
האין, הבדידות והעבודה הנדמית כאינסופית מטלטלים את היולדת הלוך ושוב על מנעד תחושותיה, בין אושר גדול לפגיעות ותסכול, וגורמים לה לא פועם לחוש שאינה מבינה מה עובר עליה וגם העולם אינו מבין את תחושותיה.
המעבר להורות עלול להיות מלווה בקושי לקבל את המציאות החדשה והידיעה כי החיים עומדים להשתנות עלולה לייצר אפילו תחושה מסוימת של הלם. המעבר להורות כרוך בפרידה בהרבה הרגלים ואורחות חיים, פרידה משעות שינה רציפות, מזמן לחברים ולפנאי, מספונטאניות ומשליטה. חוסר הידיעה וחוסר הוודאות לגבי הבאות מנוגדים לצורך הבסיסי שלנו בביטחון והתחושה כי הקרקע נשמטת מתחתינו עלולה לייצר תחושות קשות אצל הורים בתחילת הדרך.
את הספר כתבה הדס במהלך חופשת הלידה עם איתן בנה השלישי, והוא כולל סיטואציות מוכרות ולא פשוטות מהשנה הראשונה שלאחר הלידה שהיא חוותה ומשתפת בהן את הקוראות. "פעימות אם" הוא ספר חשוב לכל אם בתקופה הראשונה שלאחר הלידה, ונוגע באתגרים היומיומיים שאיתם היא מתמודדת. הספר ממוקד בחוויות האישה, ברגשותיה, בקשיה ובחלומותיה ומשלב כלים מעולמות הפסיכולוגיה והאימון האישי.
"פעימות אם" משלב ידע מחקרי עם ניסיון אישי ודוגמאות אישיות של המחברת, שמעודדות את הקוראת לאמץ את ההמלצות של אגוזי פרקש כאם, בת זוג ואשת מקצוע.
הספר מחולק לפרקים קצרים שכל אחד מהם עוסק בהתמודדות או סוגיה אחרת שמאפיינת את השנה שלאחר הלידה. בין שלל הפרקים תמצאו פרקים שעוסקים בהנקה, דיכאון אחרי לידה, הפלה, מתי לחזור לעבוד, בדידות, תשישות, קורבנות, פגעי הגוף, זוגיות ועוד ועוד. בכל פרק מופיעה שאלה ברורה שתסייע לקוראת לבחור בחירות מספקות ומותאמות לה בחייה החדשים, תשקיט רעשים ופחדים ותחזק אותה.
קרדיט צילום שני נחמיאס
