ראש השנה אינו מוחק את מה שעברנו ואינו הופך אותנו ברגע לאנשים חדשים. הוא מעניק לנו הזדמנות לעצור, לבחור מה לקחת הלאה ולהחליט כיצד אנחנו רוצים לכתוב את הפרק הבא.
מאת: יאיר אברהם ישראל
בערב ראש השנה יש רגע שבו משהו בקצב הרגיל של החיים משתנה. השולחן נערך, ריחות מוכרים עולים מן המטבח, המשפחה מתכנסת והתפוח נטבל בדבש. אנחנו מברכים זה את זה בשנה טובה, מבקשים בריאות, אהבה, פרנסה והצלחה, וכמעט בלי לשים לב משתתפים בטקס אנושי עתיק של תקווה. לכמה שעות לפחות, אנחנו מרשים לעצמנו להאמין שהעתיד יכול להיות טוב יותר מן העבר.
התקווה הזאת אינה תמימה כפי שאולי נדמה. היא מבטאת צורך פסיכולוגי עמוק בנקודות התחלה רגעים שמאפשרים לנו להפסיק לפעול באופן אוטומטי, להביט על חיינו מבחוץ ולשאול לאן אנחנו הולכים. ראש השנה מסמן עבורנו גבול בין תקופה שהסתיימה לבין תקופה שעדיין פתוחה לשינוי. הוא אינו משנה את המציאות עבורנו, אבל הוא יכול לשנות את האופן שבו אנחנו נכנסים אליה.
אולי לכן החג הזה מרגש כל כך. לא רק בגלל הארוחה, הברכות והמסורת, אלא משום שהוא מזכיר לנו שהחיים אינם רצף סגור של טעויות והחלטות שכבר התקבלו. תמיד קיים בתוכנו מרחב מסוים לבחירה מחודשת. איננו יכולים לשנות את מה שקרה, אך אנחנו יכולים להחליט איזו משמעות ניתן לו ומה נעשה בעקבותיו.
השנה החדשה אינה מגיעה אלינו כדף לבן. אנחנו מביאים אליה את עצמנו כפי שאנחנו: עם ההצלחות, האכזבות, התקוות, הזיכרונות וההרגלים. אנחנו מגיעים עם הדברים שהצלחנו לתקן וגם עם אלה שעדיין דורשים זמן. זו אינה חולשה. אדם אינו אמור לסיים שנה כשהכול פתור. לפעמים עצם היכולת להכיר במה שעוד כואב, במה שעדיין לא השתנה ובמקום שבו נדרש מאיתנו אומץ היא כבר התחלה של תנועה.
חשבון נפש, במובן הפסיכולוגי שלו, אינו משפט שבו אנחנו גם הנאשמים וגם השופטים. מטרתו אינה לסכם כמה פעמים טעינו או להעניש אותנו על הבחירות שאנחנו מתחרטים עליהן. חשבון נפש בריא הוא ניסיון להתבונן בעצמנו בסקרנות: מה עשה לנו טוב השנה? מה הרחיק אותנו מעצמנו? באילו רגעים פעלנו בהתאם לערכים שלנו, ובאילו רגעים הפחד, הכעס או הצורך באישור ניהלו אותנו?
המטרה של חשבון נפש אינה לצאת ממנו אשמים יותר, אלא מודעים יותר.
יש הבדל עמוק בין אשמה לאחריות. אשמה גורמת לנו להיתקע בשאלה “איך יכולתי לעשות זאת?”, ואילו אחריות מעבירה אותנו לשאלה “מה אוכל לעשות אחרת בפעם הבאה?”. הראשונה מחזירה אותנו שוב ושוב לאותו רגע; השנייה משתמשת בעבר כדי לבנות עתיד מדויק יותר. אולי זה אחד הדברים החשובים ביותר שנוכל לקחת איתנו לשנה החדשה: לא את העונש על הטעות, אלא את מה שלמדנו ממנה.
ראש השנה מזמין אותנו גם לבדוק מה אנחנו ממשיכים לסחוב רק מפני שהתרגלנו למשקל. אלה יכולים להיות הרגלים שאינם משרתים אותנו, פחדים שכבר אינם מגינים עלינו, כעס ישן, ביקורת עצמית או הצורך לרצות את כולם. לפעמים אלה חלומות שכבר אינם מתאימים לנו, ולפעמים דווקא חלומות שוויתרנו עליהם מוקדם מדי. ההתבוננות הזאת אינה מחייבת אותנו למחוק חלקים מעצמנו. היא מאפשרת להבחין בין מה ששייך לנו באמת לבין מה שאנחנו נושאים מכוח האינרציה.
גם האנשים בחיינו הם חלק מחשבון הנפש הזה. במהלך השנה נוצרות חברויות חדשות, קשרים מעמיקים, משפחות משתנות ולעיתים אנשים שהיו קרובים לנו ממשיכים בדרך אחרת. לא כל שינוי כזה מבטל את מה שהיה. יש אנשים שנשארים איתנו ביומיום, ויש כאלה שנשארים בתובנה, בזיכרון או בחלק מסוים ממי שנהיינו. אפשר להודות על הטוב שקיבלנו מהם גם אם מקומם בחיינו השתנה.
לא כל מה שאנחנו משאירים מאחור אנחנו מוחקים; לפעמים אנחנו פשוט מעניקים לו מקום חדש בתוכנו.
אך עיקרו של ראש השנה אינו הפרידה ממה שהיה, אלא האפשרות לבחור במה שיהיה. אחרי שהתבוננו לאחור, המבט יכול לעבור קדימה: כיצד אנחנו רוצים לדבר אל האנשים שאנחנו אוהבים? איזה מקום ניתן למשפחה, לחברים ולעצמנו? איפה נבקש להיות אמיצים יותר, סבלניים יותר או נאמנים יותר למה שחשוב לנו? לא מי נהיה בעוד שנה, אלא איזו בחירה קטנה נוכל לקבל כבר מחר בבוקר.
אנחנו נמשכים להבטחות גדולות: השנה אתחיל להתאמן, אפסיק לדחות, אשנה את חיי ואהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמי. אלא ששינוי פסיכולוגי אמיתי כמעט לעולם אינו מתרחש ברגע דרמטי אחד. הוא נבנה מתוך פעולות קטנות שחוזרות על עצמן עד שהן נעשות לדרך חיים. שיחה שאנחנו מפסיקים לדחות, גבול שאנחנו מעזים להציב, שעה שאנחנו מפנים לדבר החשוב לנו או ניסיון נוסף אחרי שכבר נכשלנו.
שנה חדשה אינה דורשת מאיתנו להמציא את עצמנו מחדש; היא מבקשת שנבחר בעצמנו מחדש.
אולי במקום להבטיח שהשנה “הכול יהיה אחרת”, כדאי לבחור דבר אחד שנעשה מעט אחרת. להקשיב לפני שאנחנו מגיבים. לדבר לעצמנו באותה חמלה שאנחנו מציעים לאדם שאנחנו אוהבים. להפסיק למדוד את ערכנו רק דרך הישגים. להיות נוכחים יותר בארוחות משפחתיות, בשיחות עם חברים וברגעים הקטנים שאנחנו נוטים לפספס בזמן שאנחנו מחכים שהחיים האמיתיים יתחילו.
חשוב לזכור שגם בשנה הקרובה נטעה. נחזור לעיתים להרגלים ישנים, נאבד סבלנות, נפחד ונבחר בחירות שלא נהיה גאים בהן. התחדשות אינה הבטחה לשלמות. היא היכולת לשוב למסלול בלי להפוך כל מעידה להוכחה שאיננו מסוגלים להשתנות. לפעמים השינוי החשוב ביותר אינו במספר הפעמים שניפול, אלא בזמן שיעבור עד שנושיט לעצמנו יד ונקום.
בתוך כל זה נמצאת גם הסליחה. בימים שבהם אנחנו מבקשים סליחה מאחרים, כדאי לחשוב אם אנחנו מסוגלים להציע מעט ממנה גם לעצמנו. לא סליחה שמבטלת אחריות, אלא כזאת שמכירה בכך שפעלנו בעבר מתוך הכלים שהיו לנו אז. היום ייתכן שיש לנו הבנה אחרת, גבולות ברורים יותר ויכולת לבחור טוב יותר. איננו חייבים להמשיך להיענש כדי להוכיח שלמדנו.
אולי משום כך התפוח בדבש הוא סמל מדויק כל כך. אנחנו לא טובלים דבר חדש וחסר עבר, אלא פרי שצמח לאורך זמן, עבר עונות והבשיל. המתיקות אינה מחליפה את כל מה שקדם לה; היא מצטרפת אליו. כך גם התקווה של ראש השנה אינה הכחשה של הקושי, אלא אמונה שגם אחרי שנה מורכבת אפשר לפגוש רגעים חדשים של אהבה, משמעות, שייכות ושמחה.
כאשר נשב סביב שולחן החג ונאחל זה לזה שנה טובה, אולי כדאי שנאחל גם שנה אמיצה: שנה שבה נלמד מן העבר בלי לגור בתוכו, נאהב בלי לאבד את עצמנו, נשמור קרוב את מה שטוב לנו ונעז לפנות מקום למה שעוד יכול להגיע.
כי השנה החדשה אינה מבטיחה לנו חיים אחרים. היא מעניקה לנו הזדמנות לפגוש את אותם החיים בעיניים מעט אחרות מפוכחות יותר, סלחניות יותר ומלאות תקווה. ובין כל האיחולים שנאמר לאחרים, כדאי להשאיר אחד גם לעצמנו: שנדע לא רק לשאול מה אנחנו רוצים לקבל מן השנה הקרובה, אלא מה אנחנו מוכנים לבחור, לטפח ולעשות אחרת כדי להפוך אותה לשנה טובה באמת .
