הקייטנות נגמרו, הילדים בבית, עשרות אלפי משפחות בבידוד השעמום והלחץ וסף התסכול בבית גובר, תקופת החגים בפתח וההתמודדות הרבה יותר קשה עבור כל אחד ואחת מבני המשפחה. מה עושים כשהקולות כבר הופכים לצרודים ומיואשים, התקפי הזעם לא מאחרים לבוא, והבית אפוף לחץ, תסכול וכעס? אז לפני שאתם אומרים נואש וחוזרים לגלגל עיניים בזמן שהילד שלכם שוב נשאב לרוטינת העצבים, אפשר ללמוד כיצד לקרוא נכון את הסיטואציה לשיפור הוויסות העצמי של הילד דווקא דרך כישורים מעולם הספורט.
מאת: תומר קמיל, רכז לימודי ספורט טיפולי בקריה האקדמית אונו, מטפל באמצעות ספורט בקופת חולים כללית, לאומית ובעל קליניקה פרטית.
עליית סף התסכול של ילדכם נמדד לפי מספר גורמים העשויים להשתנות בהתאם למקרה המתרחש, אירועים קשים שהוא חווה, רגעי תסכול, עצבות, כעס בעקבות כישלון או חוסר בהתאמת הציפיות שלו לנעשה בשטח עלולים לעורר אצלו חרדה ולערער את בטחונו העצמי. עיסוק בספורט מחטב ומחזק לא רק את שרירי הגוף שלנו, אלא גם מאמן את מנגנוני המוח שלנו לשליטה עצמית ולבקרת תגובות מחושבות, ולכן באמצעות תרגול נכון ומתמיד נוכל להמיר את האינסטינקטים שהילד שלכם לומד לבצע בתרגילי הספורט גם לחיי היום יום.
פעילות שהופסקה באמצע
דווקא ביום היחידי בו הצלחתם להתפנות מהעיסוקים והאילוצים ולקחת את הילדים לחוף הים, מסיבה פתאומית אתם נאלצים לחזור הביתה. לא כולם השלימו עם המצב והילד שלכם צורח במושב האחורי, ומתעקש ללכת לבנות ארמון בחול ולהיכנס למים עוד היום. לפני שטיפות המים מציפות גם את עיניכם, נסו לקחת נשימה עמוקה ולהבין מה עובר לילד שלכם בראש. הפנטזיה שלו התנפצה לרסיסים, הוא מרגיש מאוכזב, והיום שהוא ציפה לו כל כך לא יתגשם כמתוכנן. דברו עם ילדכם על האכזבה ועל רגשותיו, ושתפו אותו שגם אתם מתמודדים עם שינויים בלתי צפויים במהלך החיים כל הזמן. עלינו לסייע לילדנו ללמוד לקבל את הפער שבין הרצוי למצוי. תרגלו עם ילדכם תרגילי נשימות עמוקות, ובקשו ממנו לעצום עיניים ולדמיין שהוא נמצא במקום אחר. נשאל אותו שאלות, איפה אתה מדמיין שאתה נמצא? מה אתה עושה שם? ועם מי אתה נמצא באותו המקום? מבטיח לכם שתופתעו מהתשובות שלו.
השתתפות במטלות הבית
כמה פעמים ניהלתם את השיחה הזאת?
'קום בבקשה, תסדר את החדר\תשטוף כלים\עזור לי לתלות כביסה, ואז תוכל להמשיך לשחק'.
במקרה הטוב נעניתם בתשובה כלשהי, במקרה אחר, ניהלתם בכלל מונולוג. לא משנה מה, הילד שלכם נמנע מלבצע את המטלות שלו ומכריז בעצבים שלא יפסיק לשחק בפורטנייט עד שהמשחק מסתיים. במקום להתמקד ברף התסכול הגבוה של ילדכם ולצאת מהדעת בכל פעם שהילד מאבד עשתונות, חישבו כיצד ניתן לשנות את המצב, כיצד להקנות לו התמדה. בצורה כזו, אתם מעניקים לילד הזדמנות ליצור דפוס התנהגות חדש. הקפידו לנקוב בזמנים, כמו "נשאר לך עוד חמש דקות", "אל תשכח בשעה X לפנות את הכלים".
גם בספורט הטיפולי חלוקת התרגילים לתתי תרגילים תסייע לילד לעבור כל אתגר באופן מאוזן, והייאוש לא יגיע מהר כבתחילה.
כאשר הילד יתחיל לפעול בניגוד ליצרים הטבעיים שלו, תדעו שבנקודה הזו מתחיל בהדרגתיות תהליך לדחיית סיפוקים. תהליך בו הוא לומד להכיל תרחישים לא צפויים, תהליך בו הוא מבין שבריחה והימנעות מלעמוד מולם לא יפתרו את הבעיות בשטח, ושלעתים "המאבק בא על חשבוני ולא למעני".
התפקיד שלנו הוא לשמש כמורי הדרך של ילדינו, לדעת מתי להתערב ומתי כדאי להרפות ולשחרר.
תמונה באדיבות pixabay
