כובשת את הבמה

רגע לפני סיום לימודי המשחק, מספרת יערה יהודה על המסלול שעברה – מהלימודים באולפנה והשירות הלאומי ועד לבית צבי וההצגה החדשה בה היא מככבת

מאת ישי פלדמן

הרבה דברים השתנו לאורך השנים בחייה של יערה יהודה (24). אבל הדבר שנשאר תמיד אותו הדבר מאז שהיא זוכרת את עצמה, הוא אהבתה לבמה. היא הגיעה מבית מסורתי, התקרבה לדת עוד יותר בתקופת התיכון כשלמדה באולפנה, יצאה בשאלה במהלך השירות הלאומי, וכיום היא מקדישה את רוב זמנה ללימודי משחק בבית צבי. התחנה הנוכחית בה היא נמצאת, בבית הספר למשחק, לא מפתיעה כלל. למרות כל התמורות שחוותה ומסלול החיים הלא שגרתי, המשחק היה חלק מרכזי מהיום יום שלה, והיא הרגישה לאורך כל הזמן שזה הדבר שהיא הכי רוצה לעשות.

"מגיל צעיר הייתי משתתפת בכל הדברים שקשורים למשחק" מספרת יערה, "בכל פעם שהייתה איזו שהיא הצגה במסגרת בית הספר, או הופעה לקראת סוף שנת הלימודים, הייתי הראשונה להירשם. עוד בזמן בית הספר היסודי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי חיית במה ותמיד רציתי להיות עליה. גם לאחר מכן, כשלמדתי במסגרת האולפנה וגם במהלך השירות הלאומי, כל חיי התמקדו במשחק. אני מאוד אוהבת אמנות, וגם מציירת כתחביב, אבל המשחק הוא עבורי החלום הגדול".

כילדה הגעת מרקע דתי. איך המשחק השתלב שם?

"הגעתי ממשפחה עם הורים שומרי מסורת. בלימודיי ביסודי, הייתי בבית ספר ממלכתי דתי. לאחר מכן, מכיוון שהייתה לי זיקה חזקה לדת, ומכיוון שכל חברותיי הלכו ללמוד באולפנה, החלטתי גם אני לעשות את לימודי התיכון באולפנה והתקרבתי עוד יותר לדת. במקביל, באולפנה למדתי במגמת תיאטרון והיינו מעלות הצגות במסגרת בית הספר. אחת ההצגות שאני זוכרת מאותה תקופה, היא 'עקר בית'. מכיוון שהיינו רק בנות, ושהתפקיד הראשי בהצגה הוא של דמות גברית, אני שיחקתי את העקר בית. זו הייתה חוויה מצחיקה ובלתי נשכחת".

לאחר מכן, גם בזמן השירות הלאומי שיחקת. באיזו מסגרת?

"את השירות הלאומי עשיתי עם קבוצה של עוד שלוש בנות, כשהתפקיד שלנו היה לנסוע ברחבי הארץ ולהופיע בפני אוכלוסיות חלשות, בבתי חולים ובכל מקום שיכולנו לשמח אנשים. היינו עושות 'הצגות מזוודה', כלומר היינו נוסעות למקומות שונים עם כל התלבושות והתפאורה בתוך תיקים ומופיעות. באותו הזמן, היה את מבצע צוק איתן. במהלך השירות גרתי בירושלים, ובזמן המבצע היינו נוסעות כל יום לדרום כדי להופיע בפני ילדים במקלטים ובפני חיילים ולשמח אותם. לא היו לנו הסעות מסודרות, אז היינו נוסעות עם כל התיקים בתחבורה ציבורית. היינו מופיעות בשלושה מקומות שונים בכל יום. נוסעות ברחבי הדרום כשהטילים נופלים מסביבנו. זה היה מאוד מפחיד".

למה עשית את זה? מה הייתה המשמעות מבחינתך בעשייה הזאת?

"זאת הייתה חווית נתינה עבורי. בזמן המלחמה למשל היינו מגיעות לילדים במקלטים. הם היו מפוחדים ולפתע היינו מגיעות ומופיעות בפניהם. ההורים והילדים מאוד העריכו את זה. אנשים התרגשו מזה שאנחנו נוסעות תחת הטילים ומגיעות בשביל לשפר להם את המצב רוח. זאת הייתה ממש מצווה בעיניי. בשבילי הדת נמדדת לא רק בתפילות ובאיך שמתלבשים, אלא זה מתחיל מהכוונה שלך ומהמעשים הטובים שאתה עושה. השנתיים בשירות הלאומי לימדו אותי המון ובעקבות החוויות שם הרבה דברים השתנו".

(איזה דברים השתנו?

"הדבר העיקרי הוא שיצאתי בשאלה. בזמן השירות הלאומי הייתי בירושלים. יש שם המון אוכלוסייה דתית והרבה חרדים. הרבה פעמים נחשפתי שם למקומות שאליהם מגיעים כשלוקחים את הדת בצורה קיצונית ומאבדים את הדרך ארץ. בשבילי דרך ארץ קודמת לכל. אני מאמינה שאנחנו קודם כל צריכים להיות אנשים מוסריים ורק אחרי ליישם את מה שהדת אומרת לנו לעשות".

יש לך דוגמאות לדברים שגרמו לך להבין את זה?

"כשהייתי הולכת בירושלים למשל עם חצאית לא מספיק ארוכה, ישר היו צועקים לי 'שיקצע'. במקרה אחר זרקו עליי גם אבנים. אני לא מכלילה את כל האוכלוסיה החרדית, רוב האנשים שם נהדרים, ואני בעצמי מאוד אוהבת את הדת גם היום, אבל יש שם קבוצה של פנאטים שכך הם מתנהגים. לדעתי הדת צריכה להגיע עם דרך ארץ, כך אני חונכתי בבית. כשהתקרבתי אל הדת וגם כשהתרחקתי ממנה, הוריי קודם כל תמכו בי. הם קיבלו אותי לא משנה איזה החלטות עשיתי וזאת הייתה דוגמא עבורי לאיך צריך להתנהג".

אחרי השירות הלאומי, היה לך ברור שאת הולכת ללמוד משחק?

"כן ידעתי והרגשתי שזה הדבר בשבילי. לא רציתי לטוס לשום מקום ולטייל, רציתי רק להתחיל ללמוד. נרשמתי לכל מיני מקומות והתקבלתי לבסוף לבתי צבי".

איך הלימודים שם?

"אלה לימודים מאוד אינטנסיביים. השעות ארוכות, מתחילים מוקדם בבוקר ולומדים עד שעות הלילה. זה משהו שמכין אותך למקצוע הזה פיזית ונפשית. בבית צבי אתה לומד לא רק משחק, אלא גם ריקוד, שירה ואת כל האמנויות שמוצגות על הבמה".

עכשיו את מופיעה שם בהצגה חדשה נכון?

"כן, זאת הצגה שכתב רשף לוי, שנקראת 'לרקוד ולעוף', ואנחנו מעלים אותה במסגרת בית הספר. מדובר בדרמה שמעורבות בה קומדיה וטרגדיה. אני משחקת שם אם למספר ילדים, שמנסה להסתיר את מצבו החמור של בנה. היא משקרת לגביו שהוא לומד בחו"ל ומצליח שם, למרות שבפועל זה לא נכון והוא סובל מפגיעה נפשית. היא עושה את זה בגלל אמת מסוימת שהיא מנסה להסתיר כדי לשמור על המשפחה שלה. כשחוזר בנה מחו"ל, האמת מתחילה להתגלות וכל השקרים שלה נחשפים. יש רגעים עצובים בהצגה, אבל רשף לוי משלב אותם עם בדיחות מצחיקות, וזה משהו שמאתגר את החשיבה שלנו ושל הקהל שצופה בנו. אני חושבת שזאת הצגה מצוינת ומקווה שהקהל יאהב אותה. היא אמורה לעלות לקראת סוף החודש הזה".

בסיום השנה הזאת תסיימי את הלימודים. מהן התכניות שלך?

"אחרי הלימודים אני חושבת שאסע לכמה חודשים לטייל. אך באופן כללי אני מאוד רוצה להצליח בתחום המשחק. אני מתכוונת להמשיך גם ללמוד דברים נוספים שמעניינים אותי כמו הוראה ותרפיה בפסיכודרמה. אלה תחומים שאני רוצה לעסוק בהם לצד המשחק"

צילום שמחה ברבירו