אחרי שהשתתפה במספר רב של פרויקטים חברתיים ואפילו הופיעה מעל בימת צוותא עם מופע משלה, יעל מזרחי מהווה דוגמא מצוינת לגשר אמיתי בין המגזר החרדי והחילוני, מחברת באופן כללי בין חלקי החברה השונים ומתעקשת שהחברה החרדית מגוונת ופתוחה יותר משמציירים אותה בתקשורת. חמישים גוונים – הגרסה החרדית.
כשמדברים עם יעל מזרחי בצורה מכלילה על נושא החרדים בחברה, היא ממהרת לתקן את הדברים ומקפידה לומר שהחברה החרדית מכילה בתוכה "חמישים גוונים של שחור". כמי שנכנסה לחברה הזו בגיל שש, כשהצטרפה לבית ספר חרדי כבת למשפחה מסורתית מדימונה, היא צברה מספיק שנים כאישה במגזר הזה, כדי להכיר מקרוב את האנשים המרכיבים אותו ולדעת שביניהם יש המון סוגים שונים. היום, כאם ל – 11 ילדים, סבתא לשני נכדים, כמי שעובדת כמנהלת לשכת נציבות המדינה ובעיקר כפעילה חברתית העוסקת בחיבור בין מגזרי שנועד לנפץ את הסטיגמות ולחבר בין הציבור החרדי והחילוני, היא מנסה להעביר מסרים של אחדות, ועושה זאת תוך השתתפות במספר מיזמים מעניינים במיוחד.
"את התפקיד כפעילה חברתית אני רואה כמשהו משמעותי במיוחד" מספרת יעל, "התחלתי לעסוק בכך כי ראיתי איך החברה החרדית מצטיירת בתקשורת ואיך אנשים רואים מעשה של אדם בודד ומשליכים אותו על כלל המגזר. אנשים שואלים אותי למה לא כל החרדים כמוני. ואני אומרת להם, שכל החברים החרדים שבהם אני מוקפת הם אנשים שדומים לי וכל סביבתי הקרובה מורכבת מאנשים פתוחים שרוצים להיות שותפים עם יתר המגזרים בחברה. אצלנו בבית למשל, יש פסיפס של תלמידי ישיבות, אנשי צבא, סטודנטים באקדמיה, ילדה אחת שהיא עורכת דין ועובדת בפרקליטות, ילד שלמד בישיבה והחליט שהוא רוצה מסלול צבאי ושהיום הוא עובד בהייטק. כך שאפילו אצלי בבית ניתן לראות את הגיוון בחברה החרדית".
ובכל זאת, כמה אנשים במגזר החרדי שומרים על פתיחות כמוך?
"זה נכון שחלק מהחברה החרדית יותר סגור. אבל זה כתוצאה גם מהאווירה הכללית במדינה. אני חושבת שחרדים הם לא נגד הצבא, אלא הם בעד לימוד תורה. אנחנו חייבים למצוא את השילוב בין כל המגזרים כי אנחנו נמצאים בתוך מדינה אחת ויש מקום לכולם במדינה שלנו. הצבא הוא דבר משמעותי אך כך גם שמירת המסורת ולימוד התורה. אני רואה אותנו ככלבי השמירה שמגנים על הזהות היהודית שעם הזמן מתפוגגת. בשבילי זה עצוב, כי אני חושבת שאנחנו עם מיוחד גם בזכות המסורת שלנו. אני חושבת שהסכנה בשילוב חרדים בחברה היא שלא רוצים לשלב אותם אלא לשנות אותם. צריך לעשות את תהליכי השילוב בצורה חכמה והדרגתית ולתת לדברים זמן".
את מאוד פעילה חברתית בנושא הבין מגזרי. באיזה מיזמים את משתתפת?
"יש המון מיזמים לקירוב בין מגזרים שבהם אני שותפה. יש את מיזם שאג"י שהוא פרויקט מדהים בין חרדים וסטודנטים במרכז הבינתחומי. במסגרת הפרויקט אנחנו מנהלים קבוצות דיון בין החרדים והסטודנטים בהן אנחנו מנפצים סטיראוטיפים. השיח בינינו במסגרת הזאת הוא שונה למשל ממה שמתנהל ברשת, ואנחנו מנסים להבין אחד את הצד של השני. פרויקט נוסף הוא של 'עמיתי הנם' שמבוסס על סובלנות חברתית, ומטרתו הוא להכיר מקרוב מגזרים בחברה".
איך זה מתבצע?
"אנחנו הולכים מקהילה אחת לשנייה בחברה ומכירים זה את זה. דוסית שכמוני למשל, עשתה סוף שבוע בדיר אל אסד אצל משפחה מוסלמית. הייתי אצלם לאורך הסוף שבוע, דיברנו וגילינו כמה דברים משותפים בינינו. כך גם קורה עם הקהילה האתיופית והקהילה החרדית והחילונית. אני חושבת שכדי להכיר בצורה אמיתית צריך להגיע לבתים של האנשים, להיות ולאכול ביחד ולראות מקרוב. באותה מסגרת אני מארחת אנשי צבא וסטודנטים כדי שיכירו אותנו ויראו את החברה החרדית וגם כדי שילדיי יכירו את האנשים שעושים המון ושומרים עלינו. אני יכולה להגיד שהחילונים שמגיעים אלינו הביתה עושים זאת בפתיחות ולא מפחדים. זה משהו יפה מאוד עבורי".
בנוסף לפרויקטים שבהם את שותפה, יש לך גם מופע משלך. מהו המופע?
"יש לי מופע אישי שאני כתבתי שנקרא 'תאהבו אותי למען השם'. במופע הזה אני מנסה מאוד לנפץ סטיראוטיפים בצורה מצחיקה ומרגשת, תוך כדי שאני מספרת את כל תחנות חיי מהילדות בדימונה ועד לאיפה שאני היום. אני כתבתי את כל הטקסטים במופע והגעתי איתו להופיע גם בצוותא".
בתור אמא, חווית גם את עזיבתם של חלק מהילדים שלך את החברה החרדית. איך הרגשת?
"זה מאוד לא פשוט. יש לי ילד למשל שהיה תלמיד ישיבה. והוא היה העילוי של הישיבה. הוא אהב מאוד ללמוד, אך החליט באיזה שהוא שלב שהוא עוזב את הישיבה לטובת מסלול אחר. זה היה לי קשה, כי מבחינתי ישיבה זה לא רק ללמוד תורה, אלא צורת חיים כוללת ומלאה שמעצבת את ההתנהגות וההליכות של האדם. היה לי מאוד קשה לקבל את זה ובהתחלה, עד כמה שזה נשמע מגוחך, אפילו לא הסכמתי לכבס את הבגדים החילוניים שלו כי כעסתי עליו. אבל היום אני גאה בו, הוא אבא מקסים ואני מאוד אוהבת את הנכדים, כך שאנחנו בקשר טוב".
עוד פרויקט שהיית שותפה לו ממש לאחרונה כלל כתיבת ספר?
"זה היה פרויקט ממש מדהים. התכנסנו כמאה כותבים ומאיירים, תחת הדרכתו של אוריאל שורקי, כשהמטרה הייתה לכתוב ספר בשמונה שעות. הכותבים והמאיירים היו ממגזרים שונים בחברה ורצינו ליצור ספר שיהיה פסיפס של החברה. אני כתבתי יותר על נושא אמהות וקריירה כאישה חרדית ואיך אני משלבת בין הדברים. הוצמדה לי מאיירת, בחורה חילונית בשם אלה, וזה היה מרגש לראות איך למרות ההבדלים בינינו תקשרנו והבנו אחת את השנייה בצורה מושלמת. בין היתר, האיור שהיא עשתה לקטע שכתבתי היה של כוס עם המון מברשות שיניים, וזה סימל עבורי את זה שכמו המברשות השונות שנמצאות ביחד בכוס, כך אנחנו שונים אך נמצאים ביחד באותו המקום".
(קרדיט צילום: מיזם "ספר בשמונה שעות")
