בשבועות האחרונים אני צמודה למסך ומתעדכנת בכל השינויים שנאלצים לעשות במערכת החינוך לטובת פתיחת הלימודים בשנה הבאה. אמנם לא חסרים לי דברים על הראש בתפקידי הנוכחי אבל מעבר לכך, אני קודם כל אמא! יש לי 3 ילדים בבית בגילאי בית ספר וכולם נמצאים במסגרות החינוך בעיר.
טור אישי מאת שירי חגואל סיידון, סגנית ומ"מ ראה"ע נתניה
אז כן, גם אני מוטרדת מהמצב וכנראה כמו כל אמא מודאגת, שואלת הרבה שאלות וכבר עכשיו מזהה את נקודות התורפה במתווים השונים המוצעים ע"י המדינה ומשרד החינוך.
בהקשר זה, לאחרונה התחייב שר החינוך הנכנס יואב גלנט לקיים מתווה פעולה שיבטיח את קיום הלימודים בשנה הבאה ואף התחייב לפתיחתה ב-1 בספטמבר. במסגרתו, בגנים ובכיתות א'-ד' ילמדו באופן רגיל בכיתות והיתר בקפסולות של עד 18 תלמידים. כיתות ה'-י"ב' יגיעו לביה"ס פעם פעמיים בשבוע וכל שאר הלמידה תיעשה מרחוק.

מבלי לפגוע בכבודו של אף אחד, יש לי שאלה עם יד על הלב – מי יוכל לאכוף את זה?
בזמן שרוב ההורים מניעים את הכלכלה בעבודותיהם, מישהו צריך לוודא שהילדים נכנסים לשיעורים המקוונים. אם כל הכבוד, אי אפשר לצפות מילד מכיתה ו' להיכנס לשיעור בזום סתם ככה כי הוא יודע שהוא "צריך". על אותו משקל, גם שיעורי בית הוא יודע "שצריך" וזה לא מונע ממנו לנסות להתחמק מהם. החשש שלי הוא גם לגבי ההשלכות של חוסר מסגרת. אין עוררין שתלמיד חייב מסגרת ופה אני חושבת שיומיים בשבוע ללימודים זה לא מספיק. מה יהיה בשאר הזמן? לצערי, אני צופה שהדבר יוביל ליותר זמן מול המסכים והגברת הניתוק החברתי בקרב התלמידים.
אף על פי כן, כנראה שכך או כך נאלץ להתבסס בעיקר על למידה מרחוק . אמנם זה כן רעיון ישים מבחינה טכנולוגית, אך לצערי המצב היום הוא שבשנת 2020 לאחד מכל ארבעה תלמידים אין גישה למחשב זמין ואין גישה לתשתית אינטרנט מתאימה. במקרה הטוב, למשפחה ממוצעת עם 3 ילדים יש לפטופ אחד. זאת בעיה קריטית כי נניח שיש משפחה ששניים מילדיה בגילאי א'-ד', סבירות גבוהה לכך ששני הילדים יצטרכו את המחשב בו זמנית לשיעור. שכן, הלימודים ברוב המקרים יהיו באותן שעות וימים. כיום, משפחה כזאת נשארת ללא מענה! בנוסף, קיים עניין התשתית. בכדי להתבסס על לימודים מרחוק בהם יוכלו כמה מורים להעביר שיעורים במקביל לכמה כיתות, יש צורך ברוחב פס מספיק גדול שיאפשר למידה אפקטיבית וחלקה. נכון לעכשיו, ברוב בתי הספר אין תשתית כזאת. כך שמורים יאלצו להשתמש בתשתית הביתית שלהם בלבד. במצב הדברים הנתון, אני לא רואה איך מגשרים על הפער הזה בחודש וחצי. בשלב זה, כבר הייתי מצפה לשמוע איך דואגים למחשב לכל תלמיד ואיך משפרים תשתיות. הייתי מצפה לראות תכנית ממשלתית כוללת, שלכל הפחות, מסבסדת קנייתם של מחשבים לשימוש בבתים. שורה תחתונה, חודש וחצי לפני פתיחת השנה, הייתי מצפה לראות תכניות ישימות בשלבי ההיערכות ולא בשלבי התאוריה.
אולם למרות כל זאת, אני חושבת שבהחלט יש מה לעשות בנושא. אני מצטרפת לדבריו של חיים ביבס , יו"ר מרכז השלטון המקומי, הפתרון הוא להעביר את המושכות לידיים של הרשויות המקומיות לנהל את המשברים שלהן בעצמן.
לכל עיר יש הבעיות הייחודיות שלה וכן גם הפתרונות הייחודיים שלה בהתאמה.
חוסר היכולת לקבל החלטות ברמה הארצית ועודף הביורוקרטיה הוא העקב אכילס – התורפה הגדולה ביותר. כי כדי לנהל את המשבר בצורה המיטבית אנו זקוקים לדינאמיות ביכולת קבלת ההחלטות באופן כזה שיתאים למצב הספציפי של העיר ויוכל להשתנות בהתאם לשינויים המהירים שהמשבר יוצר. הרצון להחיל פתרון אחיד לכל הערים היא לאו דווקא הפתרון היעיל. כי במצב בו אנו מזהים שקיעה כוללת של הספינה, אין טעם לגרור את כולם יחד איתה. הגיע הזמן לתת לרשויות המקומיות לעשות את מה שהן עושות הכי טוב. לנהל את העיר.
אז בפעם הבא שתתלבטו לגבי ילקוטים, מחברות ומוצרים לביה"ס, עשו לעצמכם חיים קלים ופשוט תקנו לפטופ.
תמונה ראשית: באדיבות PIXABAY