פרשת תרומה כשמה כן היא, עוסקת בבקשת התרומה מבני ישראל לבניית המשכן וכליו ככתוב: "…וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, ב'). כל אחד מתבקש להביא למפעל בניית המשכן וכיליו כמה שליבו חפץ לתת. לאחר פירוט כלל הצרכים\התרומות לבנייה מובא הפסוק : "כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" (פסוק ט') אשר מובן ממנו כי הקב"ה ממש יראה לעוסקים במלאכת הבניה איך זה צריך להראות וע"פ זה הם יעשו. במעשה המנורה יש אף חיזוק לעניין זה מספר במדבר: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח', ד'). משה התקשה בעשיית המנורה ולכן הקב"ה לא רק מתאר את מראה המנורה אלא אף מראה לו באצבעו כיצד היא צריכה להראות. כפי שכתוב במדרש במדבר רבה פרשה טו סימן ד: "אתה מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראהו הקב"ה באצבע …"
בהמשך המדרש נאמר כי "… השליכו לאור והוציאהו והיא מעצמה נעשית…" אם כך, נשאל, האם המנורה נעשתה ע"י אדם בשר ודם אחרי שהקב"ה הראה באצבעו למשה או מעצמה נעשית כלומר, הקב"ה עשה אותה ? והשפת אמת שואל זאת אפילו ביתר שאת, "אם כן, למה הראה לו?" אם הקב"ה עשה את המנורה לשם מה הראה לו באצבע ?
ועל כך עונה השפת אמת : " …כי ע"י רצון האדם בלב ונפש באמת, נגמר השאר, מה שאין יכול לעשות, נעשה מעצמו, וזה מה שכתוב –השלך לאור. כן הוא בכל מצווה מכל איש ישראל, כי וודאי אין כח באדם לעשות רצונו ית' , רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו, ומכל מקום הגמר בא גם כן ע"י רצון האדם….". אם אדם מתוך רצון פנימי אמיתי מבקש דבר שאין בכוחו כאדם להשיג אז הקב"ה נכנס לתמונה וגורם לכך שהדבר נעשה מאליו. בתשובה זו מקפל השפת אמת תורה שלמה אשר הוא מבקש להתעמק בה דווקא דרך האימרה הידועה ממסכת מגילה (ו' ע"ב ) "יגעתי ומצאתי".
היגיעה לכאורה היא אנטיתזה של המציאה. הרי ביגיעה יש התאמצות והשתדלות ואילו מציאה הינה בהיסח הדעת, במקרה. אז כיצד נוכל לומר "יגעת ומצאת – תאמין" ? במה תהיה אמונתך? ביגיעה או במציאה?
ידוע כי מה שהאדם מוצא או מקבל ללא טורח – לא יחזיק מעמד. כאימרה המפורסמת: "מה שבא בקלות הולך בקלות". ואילו מה ששעליו הוא עמל ויגע- ישאר ברשותו. אם אדם התאמץ, יצא מגדרו כדי להשיג משהו ובסופו של דבר מגיע אל היעד אזי זה לא מוביל אותו לאמונה להיפך, יש תחושה כנה של "כוחי ועוצם ידי עשה את הדבר הזה". אבל אם אנחנו מאוד רוצים דבר מה ואנו עמלים על השגתו וזה לא מצליח לנו ואנו פונים לעזרת ה' וכתוצאה מכך משיגים את מבוקשינו אז כבר יש פה אמונה גדולה.
משה רבינו קיבל הוראות ברורות לעשיית המנורה אך בפועל הוא מתקשה ביישום. הקב"ה מבחינתו מראה לו באצבע ועדיין משה מתקשה ואז אומר לו הקב"ה "טול כיכר זהב והשליכו לאור והוציאהו והיא מעצמה נעשית …". אם אתה כל כך מתאמץ ויגע זה השלב שבו אני נכנס לתמונה ומסייע לך במציאתה. הרצון הוא הצינור. כדברי הרב קוק : "הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוויתו, אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועשוי יותר מכל הכוחות כולם" (אורות הקודש ג'). הקב"ה מתבונן ביגיעתנו אך את מרבית תשומת ליבו הוא משקיע ברצונו של האדם. אם היגיעה נובעת משורש של רצון והרצון אכן מוליד בעקבותיו יגיעה משמעותית ועדיין האדם אינו מגיע לתוצר המיוחל אז הקב"ה מסייע לנו במציאתו. המציאה הינה מאת ה'. היא ההתערבות של הקב"ה בעינייני העולם הזה ומכך נובעת האמונה.
על אותו משקל ננסה להסביר את הציווי להבאת התרומה- "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה". אחת הסיבות שהכתוב משתמש בפועל "ויקחו" ולא בפועל "ויתנו" היא שהכל שייך לקב"ה ולכן אין פה נתינה אלא לקיחה ממה שקיבלנו. ונשאל, אם הכל שייך לקב"ה אז מה פשר הציווי ויקחו לי ? מה ביכולתנו לתת למי שהכל שלו ? אלא שהכל תלוי ברצונו של האדם. אם האדם כל כך רוצה להעניק משהו לקב"ה, הקב"ה מחשיב לו זאת כנותן מעצמו. כלומר, הרצון הוא הסיפור.
באותו אופן ניתן להבין את הפסוק "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (כ"ה, ח'). הרי, איך אפשר להגביל את מקומו של הקב"ה ? הקב"ה הינו עולם ומלואו וכיצד נכניס אותו לתוך ד' אמות של מקדש ? אלא אם נייגע עצמנו לפנות מקום לה'. אם נעשה את ההשתדלות ונבין שגם לקב"ה עצמו יש את החלק שלו אז נצליח לבנות לקב"ה מקדש בתוכנו וה' ישכון בנו. והיאך נדע שייגענו מספיק כדי למצוא ולהאמין ? על כך אומר לנו האדמו"ר מפיאסצנה, שצריך רצון אמיתי. ומהו אותו רצון? "הרצון אשר הוא עם העבודה, לא מדלג הוא. רק צועד, צועד צעד אל מצב ועבודה יותר מרוממה…" רצון המשולב בהשתדלות בלתי פוסקת.
