מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר

רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי היה מגדולי התורה בליטא בתקופה שקדמה לשואה, פוסק בולט בכל העולם היהודי בתקופתו ונשיא 'מועצת גדולי התורה'. שימש כרבה של וילנא. כאשר גמר לחבר את ספרו החשוב 'אחיעזר' נסע לחלק את ספרו, לגדולי התורה באירופה. בין השאר הגיע ללוד'ז אשר בפולין, כדי ליתן את ספרו לרבה של העיר, רבי אליהו חיים מייזל, שהיה רבה של העיר לודז' במשך ארבעים שנה, וממנהיגי יהדות פולין. התפרסם ברחמנותו ובטוב לבו והיה ידוע כבעל צדקה גדול. כאשר הגיש לו את ספרו הנפלא ועיין בו, לא חדל מלהתפעל מהספר. שאל אותו רבי חיים עוזר, "האם כבודו שידוע כגאון גדול, לא חיבר ספר כלשהו?" השיב לו רבי אליהו חיים, "אכן כתבתי ספר". הגיב רבי חיים עוזר ואמר, "ואנכי לא ראיתיו". מיד יצא  רבי אליהו חיים מייזל לחדר השני והביא מחברת עבה, ואמר "זהו ספרי אשר כתבתי". היה זה מחברת הגמ"חים שלו – סכומי ההלוואות ותאריכי ההלוואות. רבה של וילנא עיין במחברת ואמר, "אכן ספרך גדול לאין שיעור מספרי, שכן עדיף לעשות טובה ליהודי מאשר ספרי אחיעזר".

מאת: רב העיר הרב קלמן מאיר בר

דומה שרעיון זה כתוב בפרשת השבוע. פתיחת הפרשה מעוררת סימן שאלה גדול מאוד: "וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום". התמונה העולה מהפסוק הזה היא ברורה. אברהם יושב בפתח האוהל. על פי המדרש הוא מתאושש מברית המילה שעשה לפני שלושה ימים, והקב"ה מתגלה אליו. אך לפתע משהו אחר מעסיק את אברהם: "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו". אברהם רואה אורחים פוטנציאליים, עוזב את הקב"ה ורץ לקראתם. כיצד יתכן שהמאמין הראשון, זה שהבין מעצמו כבר בגיל שלוש שיש בורא לעולם, עוצר בשיאה של חוויה רוחנית אדירה, שבה מתגלה הקב"ה אליו, ופונה לקבל אורחים לא קרואים, ולהתעסק בצרכיהם הנמוכים כמו אכילה ושתיה? 

חז"ל מגלים, שלא זו בלבד שאין בהתנהגותו של אברהם חוצפה חלילה כלפי שמיא, אלא בדיוק להיפך: 'נחת רוח' לקב"ה.

"אמר רב יהודה אמר רב: דכתיב: 'ויאמר, ה' אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור וגו". גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, אמר רבי אלעזר: בֹּא וראה שלא כמִידת הקב"ה מִדת בשר ודם. מִדת בשר ודם – אין קטן יכול לומר לגדול 'המתן עד שאבֹא אצלך', ואילו בהקב"ה כתיב: 'ויאמר, ה' אם נא מצאתי וגו".

בין בני אדם לא יעלה על הדעת שאיש קטן מן השורה יֹאמר לשר גדול וחשוב 'חכה לי עד שאתפנה', אולם אצל הקב"ה לא כך. כאשר מדובר בהכנסת אורחים, זו גדולה מהקבלת פני שכינה.

הכיצד? מדוע ריצה אחר עוברי אורח שנדמים כעובדי עבודה זרה שפלים, נחשבת בעלת ערך יותר מאשר 'הכנסת אורח' גדול וחשוב לאין ערוך – ה' הנגלה אליו?

אומר המהר"ל מפראג: "כי דבר זה שאוהב הבריות הוא אהבת ה' יתברך גם כן, כי מי שאוהב את אחד, אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל, ולפיכך כאשר אוהב את ה' יתברך, אי אפשר שלא יאהב את ברואיו, וכן כבוד חבירו אשר נברא בצלם אלקים, נחשב כבוד המקום".

כשאוהבים מישהו אהבת נפש, אוהבים "כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל" – כל דבר שעשה, כל דבר ששייך לו ומזכיר אותו, ממלא את הלב שמחה.

ניקח לדוגמה, ילד קטן שחוזר מן הגן עם ציור שצייר. באמת הציור הוא קשקוש – אין בו 'לא טעם ולא ריח'. ובכל זאת אנו רואים שאמא שמחה  בציור, מתלהבת ומתרגשת ממנו.

האם אמא מתייחסת לציור באופן אובייקטיבי ושופטת אותו מן המבט האומנותי, מקצועי? בוודאי שלא! אבל הציור הוא של בנה המתוק שהיא כה אוהבת, והוא בשתי ידיו הקטנות והעדינות צייר אותו. יחסה של האם לציור הוא כלל וכלל לא מצד הציור עצמו, אלא מצד הבן המשתקף לה דרך הציור.

כך גם אברהם אבינו אוהב את הבריות, לא מצד עצמן – לא מצד חזותן החיצונית, ולא מצד דעותיהן והשקפותיהן, אלא מצד 'צלם האלקים' שבהן, כולנו בני א-ל אחד אנחנו.

זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה של האומה הישראלית. קיבלנו אותה בירושה גנטית מאבותינו. חסדי האבות הטביעו את רישומם בבנים לעד ולנצח נצחים. על כן, לא יהיה זה מוגזם כלל אם נֹאמר, שלהיות יהודי פירושו לרצות להיטיב לכל עד בלי די. זו מהותו ותמצית אישיותו.

השבוע חל יום פטירתו של ר' שלמה קרליבך, שהיה מספר סיפורים רבים. באחד מסיפוריו סיפר הוא על 'הגיבן הקדוש', מנקה הרחובות ברחוב הירקון בתל אביב. ר' שלמה פוגש אדם שבור בגופו אך עם פנים מאירות – "כל העצמות שלו שבורות, כמעט פחד להסתכל עליו. אבל כשרואים את הפנים שלו, שכינה עליו". ר' שלמה מגלה להפתעתו שמדובר בחסיד שהסתופף בילדותו אצל האדמו"ר מפיאסצ'נה עד גיל 11, ואז נלקח לאושוויץ ועבר מסכת עינויים – "אני נראה גיבן, כי התעללו בי במחנה הריכוז". הגיבן מספר על הנהגותיו של האדמו"ר בלקבל את השבת עם מאות ילדים, ואת המסר המרכזי שלמד – "הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר". הגיבן משחזר את רגעי הייאוש באושוויץ, ואת התקווה הגדולה, כאשר נזכר בקולו של האדמו"ר. כתוצאה מכך, "הייתי מחפש אנשים שאפשר להיטיב להם". כך מצא טעם לחיים וניצל ממחשבות ההתאבדות. גם עכשיו, ברחובות תל אביב, נמצא הגיבן לבדו, וכאשר הוא חש ייאוש, הוא שומע את קולו של הרבי: "קינדרלך זיסר, טאיירע קינדרלעך… הדבר הכי גדול, לעשות טובה למישהו". ואז הוא הולך לחפש לעשות טוב לאחרים.

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן