שירי חגואל סיידון סגנית ומ"מ ראש עיריית נתניה יזמה השבוע את הארת האצטדיון בנתניה בצבעי הגאווה מתוך מטרה להכיל בתוכנו ערכים של סובלנות, שוויון וקבלת האחר. החלטה זו עוררה הרבה קולות בעד ונגד.
שירי חגואל סיידון בטור אישי ובלעדי – "השבוע בנתניה"
טור אישי / שירי חגואל סיידון
קולות הנגדיים ששמעתי לאחר הפגנת הסולידריות שהבענו כלפי הקהילה הלהט"בית בהארת האצטדיון העירוני בצבעי דגל הגוואה, הם אשר נותנים לי את התמריץ להמשיך לפעול. כאדם, כאמא לילדים, כתושבת העיר וכסגנית ומ"מ ראע"ה , אני מרגישה אחריות כלפי כל אחד ואחת מהתושבים כאן. קרוביי יעידו שאני מעריכה ומכבדת מאוד את כל אוכלוסיות העיר כי אני מאמינה באמת ובתמים שבנתניה יש מקום לכולם ולכן אין שום סיבה שלא נחנך לערכים של שוויון, קבלה וסובלנות.
זה המקום להודות למנכ"ל העירייה, יורם כהן, שסייע מאוד להארת האיצטדיון, ובכלל, בעיר שמורכבת מפסיפס של זהויות שונות, רק ערכים אלו יאפשרו פריחה ושגשוג. הסולידריות הרבה והנתינה הגדולה שחווינו במשבר הקורונה, רק הוכיחה לי עד כמה אנחנו יותר אוהבים זה את זה משונאים, יותר דומים משונים
ועד כמה כבר הגיעה העת לבנות גשרים ולא חומות.
הפעולה שיזמתי להאיר את האצטדיון בצבעי הגאווה הייתה מתוך מקום של הכלה. אני חושבת שזה הכרחי מאוד כיוון שיש פה אמרה שאומרת לקהילה שגם הם חלק מהפסיפס. זה מקנה תחושת ביטחון ושייכות שלדעתי, מגיעה לכל אדם. מה שבנוסף, ברמה העירונית, נתניה היא בירת השרון ומאכלסת בתוכה כרבע
מיליון תושבים מתוכם בערך 25,000 הם מבני הקהילה הלהטבית (עפ"י סטטיסטיקה). אי אפשר להתעלם מאוכלוסייה שלמה. כשאני חושבת על נתניה, אני רואה אותה כעיר שמובילה מהלכים ומשמשת דוגמא לערים שכנות. יש לנו את הקצב שלנו וזה בסדר אבל אסור לנו לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהמגמות הארציות
והבינלאומיות בתחום. חשוב לי להדגיש כי הארת האיצטדיון לא באה כצעד פרובוקטיבי אלא מתוך רצון להעביר מסר של קבלה.
לסיום אומר שאורות הגאווה הם אורות של תקווה לכולנו כעם אחד.
צילום תמונה ראשית: ניר שדה
