פאבים שצפים על פני נהרות בירה, אוהדים שנעים בין מאניה לדיפרסיה ושרים ברחובות, והצבעות ממשלה שנדחות בשל חפיפה עם משחקי הנבחרת האנגלית. הגענו ללונדון בשביל טורניר ווימבלדון ובמקום זאת חווינו את טירוף המונדיאל שמשגע את האי הבריטי. תושבי הממלכה לא יכולים כבר לחכות לשובו של הגביע העולמי אליהם. האם 'הכדורגל חוזר הביתה'?
את המסורת של טורניר ווימבלדון בטניס, שנערך בלונדון כבר למעלה מ – 130 פעמים, אף אחד לא יוכל לקחת ממנו. המשחקים האגדיים שהיו בו לאורך השנים, השחקנים הנערצים, האווירה המיוחדת שיוצר הקהל בטורניר, ומשטחי הדשא המפורסמים עליהם התחרות מתקיימת, מרכיבים את אחת מתופעות הספורט הכי מעניינות שאפשר לחוות. אלא שההגמוניה שלה זוכה הטורניר בכל השנים האחרונות בחודש יולי, די התפוגגה ביולי של 2018. ככה זה כשאפילו הדשא המצוחצח והמבריק של ווימבלדון, נראה חיוור בעיניי האנגלים לעומת הדשא המרוחק – ועם זאת המרגש יותר – עליו משחקת נבחרת הכדורגל שלהם ברוסיה. כן, התנגשות התאריכים בין המונדיאל המוצלח של האנגלים לבין טורניר הטניס היוקרתי, לא הותירה מקום לספק: הדשא של הכדורגל ירוק יותר עבורם.
כשהגעתי לאנגליה בכדי לצפות בכמה ימי משחקים בווימבלדון, לא ממש לקחתי בחשבון את מאניית הכדורגל הסוערת שלתוכה אני נכנס. אבל אחרי כמה ימי מונדיאל בחיק האנגלים, נראה שאין משהו שמרגש יותר את האומה שעיצבה את משחק הכדורגל המודרני כפי שהענף מוכר היום, מאשר הנבחרת שלהם. פאבים שמפוצצים באוהדים מוטרפים, אנשים זרים ששרים ברחובות זה לזה המנוני כדורגל אחרי ניצחונות, שמחה, עצב, אושר בלתי נשלט לרגע אחד לצד פסימיות חרדתית ברגע שאחרי, ואפילו ישיבות פרלמנט שנדחו כי השרים בממשלה רוצים לצפות במשחק של הנבחרת.
"כל העם מאחורי הנבחרת"
שתי נשים באזור גילאי השישים ממתינות בתור הכניסה לווימבלדון בבוקר יום המשחקים השני של הטורניר. בערב, ייערך משחק שמינית הגמר של אנגליה מול קולומביה. קייטי ואן הם השמות שלהן. שתיהן אוהדות ספורט שרופות ואוהבות גם טניס מספיק כדי לעמוד שעות בשביל להשיג כרטיס כניסה למתחם הטורניר. אבל כשזה מגיע לנבחרת הכדורגל שלהן, מדובר כבר בעניין קדוש של ממש.
עוד מהבוקר הכינו את עצמן לקראת המשחק. אחרי שאיפרו את הפנים שלהן וצבעו את השיער בצבעי הדגל הבריטי, הן עטו על עצמן גם בגדים עם גווני הכחול, אדום, לבן, ונראות כמו שתי גברות שמוכנות לצאת למלחמה. "את הטניס אני מוכנה לראות עד השעה שבע בערב, אבל ברגע שיתחיל המשחק של נבחרת הכדורגל, אין סיכוי שאני מחמיצה את הצפייה" אומרת קייטי, שבאופן כללי נראית דרוכה מאוד לקראת הקולומביאנים ולא מפסיקה לדבר לרגע מרוב לחץ לקראת המשחק כשהיא ממתינה בתור למגרשי הטניס. "יש לשחקנים שלנו משימה ואנחנו צריכים לעמוד בה".
ואת חושבת שתנצחו היום?
קייטי: "ברור. אחרי כל השנים יש לנו סוף סוף נבחרת עם אופי שיכולה לזכות בגביע ולהחזיר לנו אותו. כל העם מאחורי הנבחרת וכולם מצפים שזה יקרה הפעם".
האופטימיות הגדולה של קייטי מייצגת כמובן את כל הלך הרוח ברחוב האנגלי. "שלושים שנים של כאב מעולם לא גרמו לי להפסיק לחלום" אומר השיר שחובר לקראת יורו 1996, בו קיוו האנגלים שנבחרת הכדורגל תזכה שוב בטורניר בינלאומי גדול אחרי שב – 1966 הם זכו במונדיאל. אלא שגם אז הם אכזבו. עם המונדיאל הנוכחי וההצלחה בו, חזר השיר שוב לאופנה ונראה שגם 52 שנים של מפחי נפש מצד הנבחרת שלהם לא הצליחו לכבות את החלום של האוהדים האנגלים.
אותו השיר שנקרא "הכדורגל חוזר הביתה" הפך להמנון של ממש בימים אלה באנגליה, ומי שמהלך ברחובות יכול לראות אנשים זרים משני עברי הכביש שרים אותו בצעקות זה לזה. "המדינה שלנו בטירוף" מכריזה קייטי, "אתה צריך להיות פה כדי להבין עד כמה אנשים רוצים שזה יקרה. אני ממליצה לך להגיע לאחד הפאבים בעיר ולצפות במשחק ביחד עם האוהדים. הולכת להיות חוויה מצוינת".
הבירה מטפטפת מהתקרה.
אם אישה צבעונית כמו קייטי ממליצה לעשות משהו, כנראה שכדאי להקשיב לה. אז יצאנו ממתחם הטניס לקראת השעה שבע בערב כדי להגיע לפאב לא רחוק בשם 'לאוולי גארדן', כדי לצפות במשחק מול קולומביה. השם הפסטורלי של המקום לא ממש תיאר את האווירה בו. עשרות אוהדים אנגלים התקבצו במקום וגדשו אותו, כשאף אחד לא ממש מנצל את מקומות הישיבה ליד השולחנות. במקום זאת, הם מעדיפים לעמוד ולשאוג מול המסכים שמשדרים את המשחק מרוסיה, כשהם מנצלים את רגלי הכיסאות כדי לרקוע ברצפה ולתת קצב לשירה הרועמת שלהם.
אם הפאב נראה כאוטי עוד במהלך המחצית הראשונה, הרי שאחרי הפנדל שנשרק לטובת האנגלים במחצית השניה, לא היה ברור אם יישאר זכר מהמקום בסוף הערב. עם כיבוש הפנדל, נדמה היה שהפאב מסרב לציית לחוקי הגרביטציה, כשכוסות הבירה שהיו עד לפני רגע בידי האוהדים התעופפו באוויר ויצרו גשם של אלכוהול, שלא פסח על אף אחד מיושבי הפאב.
אלא שאחרי מקלחת הבירה הראשונה שספגנו, והאופוריה האנגלית שנתנה את התחושה שאנגליה כבר ברבע הגמר, הצליחו הקולומביאנים להשוות, והאוהדים בפאב תפסו את הראש עם הידיים במהלך כל ההארכה. הבירה עוד נטפה מהתקרה, אבל גם הדמעות מעיניהם של האוהדים שחשבו שהנה שוב זה בורח להם. אבל כנראה שבמונדיאל הזה המזל בכל זאת נמצא עם האנגלים. הדיפרסיה לאחר גול השיוויון שנשארה עד לפנדלים, התחלפה עם הבעיטה המנצחת של האנגלים בעוד פרץ שמחה בלתי נשלט ובמקלחת בירה נוספת שהפעם זרמה מהפאב החוצה, כשההמונים יצאו לרחוה והחלו לפצוח במזמורים.
אחרי רבע הגמר אותו צלחו האנגלים, האי הבריטי חווה השבוע גם את חצי הגמר. לא ברור איך המונדיאל הזה יסתיים והאם 'הכדורגל יחזור הביתה', אבל אם מישהו מחפש השראה לסדרת דרמה מוצלחת, הוא תמיד יכול למצוא אותה ברחובות אנגליה בזמן המונדיאל.
