מדי שנה מציינים במקביל ליום ירושלים את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל דרך סודן, כ-4000 איש נפטרו במסע הארוך והמייסר ולא שרדו. ביום השנה עולים לירושלים, לאנדרטה לזכר הנספים. מסע הבריחה לסודן נמשך חודשים ארוכים ובין הצועדים היו גם קשישים, אנשים חולים וילדים קטנים. בסודן נאלצו להמתין עד כשנתיים, במחנות פליטים, עד שחולצו ועלו לארץ ישראל. במחנות המעבר, סבלו יהודי אתיופיה ממגפות, רעב, מעשי התנכלות ושוד.
זיוה גרמדאייט, בת 44 נשואה+ 4, מזה 11 שנה עובדת כנאמנה, מנטורית רגשית חברתית, בעמותת פותחים עתיד ומלווה ילדים ומשפחות.
זיוה עלתה לישראל מאתיופיה בשנת 1980 עם כל משפחתה, זוג הורים+ 6 ילדים, ביניהם אחיה התאום.
כילדה היא זוכרת שקיבלו אותם מאוד יפה. הם התגוררו בשכונה בבאר שבע שבה כולם היו יוצאי העדה האתיופית ועד היום זיוה שומרת על קשר עם חברות הילדות מהשכונה. כסטודנטית צעירה, עבדה בהתנדבות במרכז קליטה של יוצאי אתיופיה ובהמשך נקלטה כעובדת, "בחרתי לעבוד עם הקהילה ונשארתי לעבוד במרכז הקליטה של הסוכנות היהודית משך 10 שנים". בהמשך, עברה להתגורר בשדרות ושמעה ממכרה שיש משרה פנויה בתוכנית של פותחים עתיד, עמותה הפועלת למען ילדים במצבי סיכון בפריפרייה והחליטה לנסות להתקבל לעבודה. "תמיד היה לי חיבור לילדים, היה לי חשוב לעזור להם להפתח, להקשיב להם, לגרום להם לספר לי דברים שאפילו להורים שלהם הם לא מסוגלים ופותחים עתיד שהיא גם חברת בת של הסוכנית היהודית- היתה המקום הנכון עבורי להגשים את עצמי" אומרת זיוה. זיוה מצאה את ייעודה בפותחים עתיד ובנוסף, מגשימה עוד ייעוד שלה, לספר את סיפור המסע של יהודי אתיופיה לדור הצעיר בבתי הספר בשדרות.
למשפחתה של זיוה הייתה כמיהה גדולה לעלות לארץ ישראל ואז הגיעה שמועה שישנם 2 יהודים בסודן שמחפשים יהודים מאתיופיה שרוצים לעלות לישראל. השמועה התפשטה מהר מאוד בכפר ומשפחתה של זיוה ראתה בכך הזדמנות. כולם קמו וצעדו יחד לסודן במשך כמה חודשים ברגל. הם צעדו בעיקר בלילה כדי שלא יתפסו וילשינו עליהם לשלטונות של אתיופיה. כשהגיעו לסודן, שהייתה מדינה מוסלמית , נאלצו להסתתר בדירות מסתור: "במשך כמה חודשים נדחסנו 3 משפחות לדירה קטנטנה וישנו כולם על הרצפה זה לצד זו. היינו יהודים בכל רמ"ח אברינו ורצינו להגיע לארץ ישראל בכל מחיר" , לבסוף המריאו מסודן לישראל.
"בתור יוצאת העדה האתיופית גדלתי בבית עם זוג הורים מסורים לילדים אבל בבית שאין בו פתיחות, לא באמת מדברים על דברים שמציקים לנו ולא מפגינים רגשות- ככה גדלנו. כעת כשאני עובדת עם הילדים חשוב לי לשנות את המצב ולראות להם שקיימת דרך אחרת של תקשורת". אומרת זיוה.
"ילד שחווה דברים קשים ואין לו עם מי לדבר יתקשה להתמודד עם אתגרים– רציתי לעשות שינוי שזה לא יקרה לאף אחד . התחלתי לעבוד עם עולים חדשים וחשוב היה לי ללמד אותם את שפת הרגש. עם הזמן הילדים החלו לשתף אותי בדברים שהם עוברים, שאפילו להורים שלהם אין מושג. הרגשתי כאילו אני מצילה נפשות ונמצאת בשליחות שלי – היום אני רואה את עצמי בכל ילד שאיתי בתוכנית".
זיוה לקחה על עצמה להנחיל את סיפור העלייה והנספים לדורות הבאים בישראל. מדי שנה, היא מרצה על המסע האישי והמשפחתי שלה ועל סיפור העלייה של יהודי אתיופיה כדי לעורר מודעות למסע הקשה שעברו כדי להגיע לארץ ישראל.
