בין מדליקי המשואה בעצרת הממלכתית לציון יום השואה והגבורה גם סא"ל במיל', אריה עוז, ששרד את השואה כילד עם חלום אותו הגשים: להיות טייס בפלשתינה וכאחד הטייסים הבכירים של חיל האוויר.
עצרת הזיכרון הממלכתית לציון יום השואה והגבורה התקיימה בליל רביעי זו השנה ה-54 במשואה, המכון הבינלאומי ללימודי השואה, בתל-יצחק. אלפים השתתפו בטקס, שעמד השנה בסימן "השחרור: בין כאב לתקווה".
בטקס שהתקיים במעמד יו"ר משואה – פרופ' יצחק קשתי, שר התחבורה והשר לענייני מודיעין ישראל כץ, , האלוף עמיקם נורקין – מפקד חיל האוויר ומנכ"לית משואה – איה בן נפתלי, הודלקו שש משואות לזכרם של ששת מיליון היהודים שנרצחו בידי הנאצים. את המשואה השביעית, משואת התקומה, הדליק הרב בני לאו.
"עצרת הזיכרון התמקדה השנה בימי השחרור הראשונים – בין כאב השחרור לבין החזרה לחיים. עבור כל ניצולי השואה זיכרון השחרור מאד מוחשי. היום הראשון לשחרור לא היה יום של שמחה, הוא היה היום הראשון בו נאלצו לעמוד מול המציאות המרה, ראשית ההתמודדות עם האבדן הגדול", אמרה איה בן נפתלי.
ברשימת מדליקי המשואה השנה: צבי אכנולד ששרד כנער את מחנות העבודה ואת צעדת המוות ממחנה הריכוז גרוס רוזן. אפרים אפטר ותומאש בונצ'אק, אברהם אשר ומשה סלומון, יהודית דורון שניצלה מצעדת המוות לברגן בלזן ועם סיום המלחמה הבריחה יהודים מהונגריה לארץ ישראל. פרופסור מוטי רביד, שהיה תינוק כשפולין נכבשה וניצל לאחר שאמו הצליחה להמלט יחד איתו ליערות.
אחרון המדליקים הוא סא"ל אריה עוז. סא"ל עוז נולד בשנת 1936 בוופרטל גרמניה בשם הארי קלאוזנר. בליל הבדולח נבזזה חנות הנעלים של אביו והלה החליט לעלות לארץ ישראל. האם ושני ילדיהם המתינו בהולנד. בשנת 1942 הוברחו אריה ואחותו לעליית גג של משפחה בעלת חווה חקלאית. האם התחבאה אצל משפחה אחרת. ימים שלמים צפה במטוסי המלחמה החגים מעל המסתור. ב-8 במאי 1945 שיחררו חיילים קנדיים את העיירה. בשנת 1946 עלה ארצה, התגייס לצה"ל וסיים קורס טיס בהצלחה. בהיותו סרן, מונה למפקדה הראשון של טייסת התובלה מספר 120. בשנת 1976 השתתף כקברניט במבצע אנטבה והועלה לדרגת סגן-אלוף (מיל'). בשיחה עם השבוע בנתניה סיפר סא"ל עוז על רגעי האימה, התקווה והחלומות.
כיצד כילד אתה זוכר את אותה תקופה בה נאלצת להסתתר?
"כשהחלה המלחמה ברחנו אמי, אחותי ואני מגרמניה לעיר אוטרכט בהולנד, לביתו של הדוד – שםהתחבאנו. הולנד נכבשה ובהמשך, בשנת 1942, התקבלה הודעה שכל המשפחה תגורש למחנה המעבר וסטרבורק. אל המשפחה הגיעה חברת המחתרת ההולנדית, נל ון-דר ספק, הציעה להבריח את כולנו ולהסתיר במקומות שונים. אני התחבאתי בעליית הגג בחווה החקלאית של משפחת הייצמא, ואילו אחותי רותי שהיו לה תעודות מזויפות התקבלה כחברת המשפחה. רק בשעות המוקדמות של הבוקר ובשעות הלילה הרשו לי לצאת החוצה. בכל פעם שהתקיימו חיפושים, הסתתרתי בין קורות הגג, מתחת ללוחות העץ של הרצפה ואת הקורות כיסה שטיח ועליו כסאות".
איך העברת את הזמן במשך שנים רבות כל-כך בעליית גג סגורה?
"בעליית הגג לא היו משחקים אז מצאתי עניין בשני חלונות שהיו קבועים בגג הבית, ושדרך אחד מהם הרשו לי להציץ החוצה. בעומדי על שרפרף, בהיותי כבן תשע, צפיתי במפציצים של בנות הברית שחלפו מעל הבית, בדרכם להפציץ את גרמניה. באחד הלילות הביאו לאסם החווה טייס בריטי שמטוסו הופל. על אף שנשאר בחווה זמן קצר בלבד עד שנאסף על ידי אנשי המחרת, מראהו ומדיו נשארו חרוטים בזיכרון שלי עד עצם היום הזה. "אני אהיה טייס. בפלשתינה" אמרתי לגב' הייצמא. לא טייס אנגלי או קנדי – רק טייס יהודי שלא מפחד יותר".
אחרי המלחמה התאחדו הארי ואחותו רות עם אימם. אביהם איתר אותם והם ועלו ארצה בשנת 1946. בארץ הוא נדד בין מסגרות רבות, מנסה להשלים את הפער לאור העובדה שלא למד מעולם. הוא הפך לתלמיד מן המניין והתקבל לקורס טייס בשנת 1954. היה אחד מתוך 11 בלבד שסיימו את קורס הטייס שבתחילתו היו 300 מועמדים והרגיש על גג העולם. הוא זוכר את מסדר הכנפיים שבו אמר לעצמו: "הגשמת את הנדר, מעכשיו אתה טייס". במהלך שירותו בצה"ל שונה שמו לאריה עוז.
עד 1967 הוא שירת כמפקד טייסת בצה"ל. בהמשך עבד באל-על ופרש ב-2001 אחרי שהיה הטייס הראשי של החברה וראש אגף מבצעי אוויר. השתתף במלחמות ישראל, הטיס מטוס במבצע אנטבה ובמבצע שלמה. נשוי לבת-שבע מזה 62 שנה אב ל-3, סב ל-10 וסבא-רבא לנין אחד. קיבל בשנת 2018 את התואר "יקיר רמת השרון". "פעמים רבות אני תוהה מה היה איתי לולא המלחמה, ולעתים אני חושב שדווקא בגללה, דווקא בזכותה, התפתחתי כפי שהתפתחתי".
צילומים באדיבות משואה – המכון הבינלאומי ללימודי השואה
