לפני חמישים שנה איבד דני אברהמי את אחיו בעת שירותו בצה"ל. מאז, הוא מנסה להתמודד עם השכול ובמסגרת כהונתו כיושב ראש יד לבנים בסניף נתניה הוא מסייע למאות משפחות שחוות את הכאב שהוא מכיר לאורך השנים.
לאורך השנים האחרונות, העיסוק העיקרי שסביבו פועל דני אברהמי הינו עזרה לקהילה בה הוא חי. כתושב נתניה, וכמי שהגיע לעיר בתור ילד מעיראק, הוא למד בעיר, סיים תואר ראשון במנהל עסקים במכללה למנהל ולאחר מכן המשיך לתפקידים בכירים ב – 37 שנות עבודתו כהנדסאי בבזק. לאחר מכן אף עבד כעשר שנים בתור מנהל התקשורת בעיריית נתניה, אך כשהגיע הזמן לצאת לפנסיה, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות. מאז שפרש מעבודתו בעירייה, הוא עסוק בהתנדבות במספר מסגרות, כאשר בין היתר הוא פעיל בעמותה למען עיוורים ובעמותה נוספת למען ילדים בחינוך המיוחד. אך מעל הכול, בשמונה השנים האחרונות הוא מסייע ללא הרף למשפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בעת ששירתו בצה"ל.
"לאחר שיצאתי לפנסיה היה ברור לי שהמוטו מבחינתי הוא נתינה" דני מספר, "לאורך כל השנים המדינה העניקה לי הרבה, הייתה לי עבודה מסודרת והקמתי משפחה עם שלושה בנים ועשרה נכדים. ידעתי שזה הזמן להחזיר ורציתי לתרום באיזו שהיא מסגרת משמעותית. מכיוון שאני מכיר את הנושא כאח שכול, החלטתי שהמקום הנכון ביותר עבורי לרכז את רוב הזמן הוא בית יד לבנים. להיות עם המשפחות שחוות את השכול ולעזור להן בהתמודדות עם זה".
איך התחלת שם את הדרך?
"הגעתי לבית יד לבנים בנתניה ואמרתי שאני מעוניין להתנדב. הם קיבלו אותי בשמחה רבה והתחלתי להופיע כמעט בכל יום במשרד כדי לטפל במשפחות כמתנדב מן השורה. לאחר מספר שנים נבחרתי לשמש כסגן מנהל הסניף בנתניה וכעבור ארבע שנים בתפקיד נבחרתי ליושב ראש הסניף. כעת אני נמצא בתפקיד כשלוש שנים ועושה כל מה שאני יכול כדי לעזור למשפחות ולהקל עליהן".
איזה פעילויות אתם עושים עבור המשפחות?
"לרוב המשפחות השכולות ממעטות לצאת מהבית ולכן החלטתי שצריך ליזום המון פעילויות בשביל להוציא אותן. מההתחלה יזמנו את הרעיון לצאת לטיולים והראשון שבהם היה לרמת הגולן. התחלנו לפרסם את האפשרות להירשם לטיול בין המשפחות ותוך יומיים התמלא לנו אוטובוס של משפחות שרצו להגיע. הביקוש היה עצום והיינו מרוצים מאוד שהצלחנו להוציא את האנשים מהבית לטיול מהנה. המשכנו עם זה ובנוסף התחלנו לערוך נופשונים בארץ וגם בחו"ל. נסענו עם המשפחות לטיולים מסובסדים ברומניה ובקפריסין והאנשים נהנו מאוד".
איזה עוד פעילויות אתם עושים עבור המשפחות?
"מעבר לטיולים החלטנו שצריך לפתוח מועדון עבור המשפחות השכולות, כדי שיהיה מקום שבו הן יוכלו להיפגש, לשתות קפה, לאכול משהו ולדבר. לאחרונה ראש העיר הקצתה לנו מקום ולאחר שיסתיימו השיפוצים ייפתח בקרוב המקום. במועדון יהיו משחקים עבור המשפחות, חוגים במחשבים ובעוד תחומים ויתקיימו הרצאות. אנחנו גם עורכים מסיבות למשפחות בחגים, ולאחרונה עשינו ערב עבור משפחות שכולות שבהן ההורים חצו את גיל שמונים. קראנו לזה טקס גבורות ועשינו טקס מרשים בו הראינו להורים עצים שנטענו בשמם בעזרת קק"ל והענקנו להם שעונים במתנה".
איזה תגובות אתה מקבל מהמשפחות לגבי הפעילויות שאתם עושים?
"אנחנו מקבלים תגובות טובות מאוד. המשפחות מודות לנו על כל הפעילויות שאנחנו מקיימים עבורן וזה עושה להן טוב. בסך הכול אנחנו יוצאים לארבעה טיולים ושלושה נופשונים במשך השנה, כולל טיולים בחו"ל ועבור המשפחות השכולות אלה דברים משמעותיים בהתמודדות שלהן".
מעבר לפעילות שלך במסגרת של יד לבנים אתה עוזר לחיילים בודדים נכון?
"כן יש בנתניה כשמונים חיילים בודדים שאנחנו עוזרים להם. אנחנו שלושה חברים שפועלים ובמסגרת הזאת התחברנו למספר נשים שמבשלות אוכל בימי שישי בכדי להעביר אותו לחיילים בודדים שחוזרים בשבת לבית שלהם ולא תמיד יש להם ארוחות מסודרות. אנחנו מגיעים לנשים, ומעבירים את האוכל שהן מכינות לחיילים הבודדים כך שיהיה להם אוכל לשבת".
אתה בעצמך חווית את הנושא כאח שכול. איך הייתה ההתמודדות שלך?
"זאת התמודדות מאוד קשה. לנו זה קרה כשאחי הקטן נתן נהרג בגיל 19 בצבא. עבור אמא זה היה קשה מאוד, ואבי, אדם מאמין, קיבל את הבשורה ואמר לנו 'קיבלנו במתנה את נתן במשך 19 שנה מהקדוש ברוך הוא וכנראה שהגיע הזמן להחזיר את המתנה'. אני הייתי אז בגיל 25 והייתי אמור להתחתן. זאת הייתה שנה קשה מאוד ודחינו את החתונה. אך בסופו של דבר התחתנו בעידוד ובתמיכת המשפחה כי הבנו שצריך להמשיך. זה לא היה קל והייתי עצוב מאוד, ועד היום זה קשה בכל שנה, כחמישים שנים לאחר שזה קרה".
הפעילות שלך היום היא משהו שנותן לך גם את הכוח להתמודד עם זה?
"כן ללא ספק מדובר בפעילות שהיא ריפוי בשבילי. בפעילות שלנו אנחנו עוזרים למשפחות כדי שלא ישקעו בשכול ובכך אנחנו גם מקבלים בחזרה ומחזקים את עצמנו. הנתינה היא דבר שמעניק לך הרבה בחזרה".