מאיה קאופמן דוד – הורות באופטימיות, מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר
להיות הורים בזמן מלחמה זה תפקיד מאתגר. אנחנו המבוגרים מוצפים, כואבים ודואגים – אז איך אפשר לשדר אופטימיות לילדים שלנו בתקופה כזאת?
הילדים הצעירים והחמודים שלנו לא מסוגלים עדיין להבין מה קורה. ואת מה שהם לא מבינים הם ממלאים לפעמים בדמיון. הם לא יודעים עדיין להביע במילים פחד, חוסר אונים, תסכול ורגשות אחרים – אז הם פשוט מתנהגים את מה שהם מרגישים ואנחנו ההורים חווים המון התנהגויות כמו רגרסיה, היצמדות אינסופית לאחד ההורים, פחדים, קושי בשינה, בכי מרובה, שימוש במילים פוגעניות ועוד.
ובתוך כל זה התפקיד ההורי שלנו עכשיו – אפילו יותר מתמיד – הוא להיות עוגן יציב עבור הילדים. לא להיבהל מההתנהגויות האלו ולשדר להם אופטימיות. כזו שתגרום להם להרגיש תחושת ביטחון ותאפשר להם להביע את עצמם בדרכים נוספות.
אז איך משדרים אופטימיות לילדים גם עכשיו?
נדבר רגשות – ילדים צעירים לא יודעים עדיין לדבר רגשות (האמת שגם מבוגרים לא תמיד יודעים…) אז הם “מתנהגים” אותם. אז במקום להתייחס להתנהגות של הילדים ולהוכיח אותם (“שוב פעם אתה בוכה! תדבר אתה כבר ילד גדול”) ננסה לשקף לילדים מה הם מרגישים (“אני רואה שאתה מאוד עצוב / נסער / כועס כרגע”).
וכשאנחנו משוחחים עם הילדים חשוב לתת מקום ולגיטימציה לכל רגש. הרבה פעמים אנחנו כהורים רוצים להקל על הילדים וקצת “שודדים” מהם את הרגשות הקשים (“שטויות. אין לך ממה לפחד!”) אבל באמירה כזאת אנחנו מבלבלים את הילד וגם הופכים את עצמנו לכתובת פחות רלוונטית כי אי אפשר לפנות אלינו עם רגשות קשים. במקום זאת עדיף להכיר ברגש שלהם (“אני מבינה שזה מפחיד אותך”) ולהציע להם תמיכה ועזרה. להזכיר שאנחנו פה איתם. להציע חיבוק, לשאול את הילדים “מה יכול לעזור לכם?”
נאמר את האמת (גם אם לא את כולה) ונוסיף
מסר אופטימי – המלחמה הכניסה לשיח שלנו עם הילדים המון שאלות על המצב. ובין אם השיחה היתה מיוזמתנו (כי ראינו בדרך לגן פוסטר של החטופים) ובין אם הילד עצמו יזם את השיחה ושאל אותנו שאלה – כשאנחנו מתווכים לילדים את המצב תמיד כדאי להגיד את האמת ולהסביר לילד בהתאם לגיל וליכולת ההבנה שלו. לא חייבים לספר את כל האמת ולספק המון פרטים נוספים. מה כן חייבים? לשדר לצד המידע גם מסר של אמונה ואופטימיות. ילדים צריכים לשמוע מסר מעודד.
ודאות שזה יגמר (גם אם אנחנו לא יודעים מתי) שאנחנו ההורים שלהם מקווים ומאמינים למשל שהחטופים יחזרו הביתה. וכמו שאנחנו רוצים להיאחז בחדשות טובות – עבור הילדים שלנו אנחנו מגישי החדשות הטובות כרגע.
נייצר עמדות טעינה – בדיוק כמו שהנייד שלנו זקוק להטענה של הסוללה – ככה גם הילדים וגם אנחנו. כמה דקות יומיות של כיף ופעילות משותפת עם הילדים הן המון! לפעמים זה עושה את כל ההבדל. זה יכול להיות משחק משותף בבית, אפיית עוגיות, להצטרף לילד כשהוא רואה תכנית טלוויזיה ולהתכרבל אתו. תציעו לילדים הרבה מגע והרבה חיבוקים. חיבוק של למעלה מ-20 שניות מפריש אוקסיטוצין (הורמון האהבה) והוא דרך מעולה להטעין את הילדים שלנו וגם אותנו. אל תחכו שהסוללה שלכם ושלהם תתאפס. תמצאו נקודות קצרות במהלך היום בהם תוכלו להטעין את הילדים באהבה ובתחושה של ביחד.
נעודד את הילדים – נאמר מילה טובה בקול רם על כל התנהגות חיובית שאנחנו רוצים לעודד. גם על התנהגויות שנראות לנו כמובן מאליו. וננסה להעיר פחות על התנהגויות שליליות שמרגיזות אותנו. כך למשל במקום להעיר לילדים שהם כל הזמן רבים, נתייחס בחיוב לזה שהם חלקו יפה את הממתקים או שהם לא התווכחו על מי יקבל את הצלחת הכחולה.
נהיה סלחניים לעצמנו – נסו להשתחרר מהפנטזיה על הורות מושלמת. כל עוד אתם עושים כמיטב יכולתכם (והיכולת שלנו היא מוגבלת יותר בימים אלו) – אז אתם ההורים הכי טובים שאתם יכולים להיות כרגע לילדים שלכם.
הורות אופטימית היא הבחירה לראות את מה כן עובד לכם בהורות בימים אלו במקום לשים את הפוקוס על כל הדברים שלא עובדים.
