דמיינו בצפירה, כשאתם עומדים שתי דקות בצפירה – תעצמו הפעם את עיניכם ודמיינו

7 0

דמיינו שבנכם האהוב יצא לשדה הקרב ושבלילות שנתכם מוטרדת מדאגה על מה שעובר הלוחם שלכם זה עתה בלב זירת הקרב.

טור אישי / אביב מוזס על אחיו ואמו שושנה ז״ל

דמיינו שבשעת בוקר מוקדמת דופקים חיילים בדלת הבית ומודיעים כי היקר לכם מכל לא ישוב לעולם.

דמיינו את העצב הנורא, את הבכי העמוק וקורע הלב, את חוסר האונים בידיעה שהוא נקטף ולא יחזור, שהכאב לא מרפה לרגע ושהתקפי הגעגוע רק מתחזקים עם השנים.

דמיינו אמא פצועה ודוממת בליבה, אבא משותק ומדוכא על כך שלא הצליח הפעם לגונן על בנו.

דמיינו אלמנה שמשפחתה נהרסה, אח או אחות המומים וחבולים, יתומים נטושים, פצועים והלומי קרב. דמיינו…

דמיינו שמשהו מכל זה קורה דוקא אצלכם חס וחלילה.

דמיינו את הסיפור האישי שלי

אמי שושנה ז"ל, היא הגיבורה שלי. היא איבדה את בנה בכורה בן ה-19 במלחמת ההתשה בשנת 1969. יחד עם כל הצער והכאב העמוק, גילתה כוחות ותעצומות נפש והחליטה להביא אותי לעולם.

תוך חודש הרתה ותשעה חודשים לאחר מכן ילדה אותי.

באופן מקרי או לא נולדתי בשבת "נחמו", השבת בה הנביאים ניחמו את עם ישראל ואמרו לאחר חורבן הבית "נחמו נחמו עמי." – אחרי החורבן תבוא תקומה!

באומץ רב אמא החליטה לקרוא לי "אביב" על שמו של אחי, ורב השכונה, הרב כץ, הוסיף לי גם את השם "נחום".

אמא לא ידעה, אך בשנים הראשונות לא הבנתי למה אנחנו הולכים בכל שבוע לקבר ומשקים את העציצים, וגם לא הבנתי למה השם שלי כתוב שם על האבן…

אמא לא ידעה שמשך שנות ילדותי שאלתי את עצמי אם הנשמה שלו התגלגלה אלי, וגם לא ידעה שבכל פעם שנגמרה שנת הלימודים הייתי רץ הביתה, מתגנב לארון הזכרונות של אחי ז"ל ומשווה תעודות – האם הוא זה אני או שאני זה הוא…

לבסוף הבנתי שיש לי אישיות משלי, אבל חשוב מכך – הבנתי דוקא שאני חב תודה ענקית לאמא הגיבורה שלי.

אני חב תודה על כך שברגעים שהעץ נשרף בשריפה הגדולה, היא מצאה את הכוחות לשתול שתיל ולהעניק לי את חיי, להודות לה על כך שהמשיכה ובנתה את הקן מחדש, שהאמינה שאפשר למצוא מעבר לאופק רגעים חדשים של שמחה ותקוה.

תכונות טובות רבות היו לאמא הגיבורה שלי, אך הבולטת בהן היתה האומץ ללכת בדרך בה האמינה, לשבור תפיסות  ודעות קדומות ולא ללכת בדרך ההמונים – כך היה כשהצטרפה לתנועה הציונית בבגדד, עירק ובמקום לקבל שידוך, עלתה לארץ ישראל לבדה בגיל 17.

כך היה כשהיתה הראשונה שהתחתנה עם אשכנזי, אבא חיים ז"ל, וזכתה לחיות עם איש תמים וצדיק בדורו שאהב אותה עד יומו האחרון, כך היה כשאימצה בחום לחיק המשפחה את אליהו, החתן המרוקאי של האחיינית המאוהבת… כשפתחה את הבית לנעמי, הילדה היתומה בשכונה, כך היה כשבגיל 40 לא ראתה את הגיל כמחסום והביאה אותי לעולם…

אז כשתסיימו לדמיין ויחלפו 2 דקות הצפירה תזכרו שזהו רק סיפורה של משפחה אחת ממשפחת השכול ושעם כל הכאב שבחורבן יש בתוכנו כוחות אדירים לתקומה.

כולי תקוה שהצפירה הזו תיצרב בראשכם ותחוו אותה כל השנה, שהרי לא לחינם הקריבו משפחותינו את היקר מכל וסובלות את הסבל הנורא, כי אם למען ארצנו מולדתנו, למען שבת אחים גם יחד, למען עתיד ילדינו, נכדינו והדורות שיבואו אחריהם. דמיינו שבכל פעם שמישהו מאיתנו מקלל את השמאלני "בוגד", את הביביסט "פנאט", את השוטר "נאצי", את ההומו "הומו", את האתיופי "שחור", את הערבי מגרשים (ודוגמאות נוספות בכל יום…), הוא זורע בנו, משפחת השכול מלח על הפצעים. פצעים שלא מגלידים תוך 2 דקות כמו בצפירה, אלא נשארים פתוחים וצורבים כל החיים.

אני מתריע בפניכם שבלי לעשות זאת, נגיע לכך שההקרבה הגדולה שהקרבנו והמחיר האדיר ששילמו משפחותינו יהיה לשווא – סדק אחרי סדק עמנו ישבר ויקרוס מבפנים. אל תלכו בדרך ההמונים ותגידו "זה האספסוף", "זה לא אנחנו", "זה הם התחילו", כי הרבה מכם מעדיפים לשתוק ולא לגנות – אנא! עשו הפוך, הלחמו את מלחמתנו ואל תשתקו, הילחמו איתנו בעד הכבוד ההדדי, נגד הקיטוב, נגד האלימות המילולית והילחמו על הבסיס לקיומו של העם והישרדותו בארץ ישראל – תנו לנו להרגיש שאתם לוחמים איתנו לא רק בשתי הדקות בצפירה אלא במשך כל השנה! הצוואה שהשאירו לנו החללים היא להמשיך קדימה, לא להישבר בדרך וזה יבוא רק באחדותנו.

Related Post

צילומי הריון: שווה או מיותר?

Posted by - 28 בנובמבר 2018 0
על פניו, האפשרות להשוויץ בהריון על רקע לוקיישן מהמם היא דרך נפלאה לצבור חוויות שיישארו עם ההורים לכל החיים. מצד…

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כלי נגישות