ביום שישי בערב כשהשבת נכנסה ועימה אווירת הרוגע שרק שבת בחיק המשפחה יכולה להעניק, המראות מבעד למסך הטלוויזיה ודיווחי ההתראות בנייד קטעו באיבחה אחת את השלווה.
סיגל שמבירו, דוברת עיריית נתניה וחברת מועצת תל מונד
שוב חדשות על אישה צעירה שנרצחה ע"י בעלה. מילים על גבי מילים שמספרות סיפור אכזרי, כיצד משפחות שלמות איבדו את כל עולמם. ילדים יתומים מאם שיגדלו בצילו של אבא רוצח שכלוא הרחק מהם, יחבקו את סבא וסבתא, אך לעולם לא יחוו שוב חיבוק אימהי.
החברות והחברים שלא רק איבדו את חברתם אלא מרגישים גם במקצת אשמה כי לא היו שם לעצור את המעשה הנפשע מבעוד מועד.
ולבסוף, אנחנו כחברה צריכים לשאול את עצמנו שלוש שאלות: למה? איך? ועד מתי?
למה בני זוג מגיעים לטירוף כל כך קיצוני עד כדי רצח של בנות זוגן?
עד מתי יימשך דמם של נשים להיות הפקר?
ואיך עוצרים את מחול השדים הזה?
אין לי תשובות לכל השאלות ולא בטוח שלמישהו יש.
אבל דבר אחד כן חידד את השאלות אף יותר: יש כנראה מקרים שאין סימן מקדים.
לאחר הרצח המתועב של דיאנה רז ז"ל, ניסיתי לראות ולהבין אולי משהו שכתבה העיד על סימנים מקדימים. אולי דיאנה המטפלת הזוגית יכולה ללמד על הטרגדיה שהיא תירצח ע"י בן זוגה לחיים ואבי ילדיה.
היא שסיפרה לכל המטופלים שלה בצורה חשופה שהייתה בעבר עם בן זוג אלים ודאגה לסיים את הקשר עימו בטרם תיפגע.
אך לא מצאתי את אותו סימן מקדים, מלבד סל טהור של עצות לנשים איך לא להיכנע לאלימות.
דיאנה רז הפכה מאמא אנונימית לנרצחת אשר צריכה להדליק לחברה שלמה נורה אדומה בוהקת. אולי כדי למנוע את הרצח הבא אנו צריכים להיות מעורבים יוצר, אכפתיים יותר, להקשיב יותר בין השורות ולהיות יותר ערבים הדדית זה לזה.
מי ייתן ובאמת זה יהיה הרצח האחרון של נשים חפות מפשע שכל חטאן – היותן נשים.
