כשהייתי אני לא הייתי – ספר השירה הראשון של אידו גרוסמן מנתניה, גלגל החיים של אדם צעיר שעבר בחייו לא מעט; אמונה שמתוחזקת היטב לצד חיים הייטקיסט, בחור ישיבה צעיר מנתניה שנוסע עד לעיר הגדולה כדי ללמוד איך לכתוב שירה, ובסופו של דבר כורך בתוך ספר אחד את כל חייו.
אידו גרוסמן נולד בסוף שנות השבעים, כדור שני להורים ששניהם ילידי העיר נתניה. הורי אביו הגיעו מאודסה , הורי אימו הגיעו מתימן, והתישבו בעיר בשנות השלושים של המאה הקודמת.
את החינוך שלו קיבל בחמ"ד, בתחילה בבי"ס יסודי תחכמוני ולאחריו בבי"ס יסודי עוזיאל את החטיבה בישיבת בנ"ע נתניה ואת התיכון בביה"ס בר-אילן בנתניה.
את החיבה העזה ללמוד גם מתמטיקה וגם ספרות, הוא גילה אז – וככל הנראה שם החל הגרעין שהצמיח שני ענפים: משורר והיטקיסט.
"באותם הימים הייתה תמימות", הוא מסביר, "לא היו סמארטפונים, בכדי להיפגש היה לכיתה שלנו דף קשר מחולק לקבוצות כך שכל אחד מעביר את הטלפון לבא אחריו, וכשהייתה נקבעת שעה לכל דבר – היה צריך להגיע בזמן, שאין דרך כמו היום להודיע על איחור. כבן לחינוך הדתי, הבילויים העיקריים היו באותם הימים עבורי, קריאת ספרים וסרטים ומפגש עם חברים, פעילות במסגרת תנועת בנ"ע או מפגשי כיתה".
"אני חושב שבמידה רבה אני הייתי משורר לפני שהייתי הייטקיסט. התחלתי לכתוב באופן בוסרי ביותר כבר בגיל 18 וכך המשכתי גם אחרי הצבא כאשר למדתי ב-"מכון מאיר" , ובשנים הבאות אחריהן, אבל את הצעד הראשון שלי עשיתי שכבר הייתי הייטקיסט ועבדתי בירושלים. אז הלכתי לסדנא של המשורר יונדב קפלון, שם התחלתי לכתוב באופן יותר אישי (ומדוע אני אומר באופן יותר אישי , כי בתקופת הישיבה וגם אחריה כתבתי הרבה שירים אמוניים, שלטעמי לא היו טובים ,הן ברמת הכתיבה והן בתוכנם. הם היו נסיון בוסר שאיתו החלה הכתיבה שלי) השירה האישית שלי פרצה מתוך כוח פנימי שאין לו הסבר, כתבתי כדי לעצמי בעיקר , לעבד את המחשבות למילים, שיתפתי חברים טובים בדברים שכתבתי, אך קבוצת הכתיבה אצל יונדב נתנה לי בפעם הראשונה כלים ותיבת תהודה לאשר כתבתי".
עם השנים ביקר גרוסמן גם בסדנאות נוספות – שתי סדנאות של המשורר רוני סומק, מטעם "המגירה" של כנרת זמורה ביתן, אצלו קיבל כלים רבים וטובים כיצד יש לכתוב, איך לערוך שיר, מה להוציא ומה להשאיר, למה השיר אינו נזקק לו, ומה עיקר.
הסדנא האחרונה שאותה פקד היא של דורי מנור שאותה עשה ב-"חללית" ברחוב הירקון בתל אביב. שם קיבל אידו כלים לבסיסה של השירה, כתיבה מחורזת וממושקלת. לימים – היה זה דורי מנור שערך את ספר השירים הראשון שאותו הוציא לאור, במסגרת סדרת אדמה לשירה עברית, של הוצאת "רימונים".
"רבים מהשירים שכתבתי בסדנאותיהם של דורי ורוני נמצאים בספר שיריי", הוא מספר.
"לפני שנתיים התחלתי השלמות שאותן כבר סיימתי, לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ומפאת עומס עבודה וחוסר זמן, כרגע הוקפאו הלימודים, אך אני מחכה לחזור אליהם".
ספר מעט על התהליך של העבודה עם העורך, דורי מנור, על ספר השירים הראשון שלך
"העבודה עם דורי הייתה מרתקת, האמת שהיה נסיון לעבוד עם דורי לפני כמה שנים, מעט אחרי הסדנה שהייתי אצלו, אך מפאת חוסר זמן הדבר לא יצא לפועל, ואז באה הקורונה ואיתה הסגר, ואיתה נמצא הזמן לעבוד על הספר, על הספר עבדנו יחד כארבעה חודשים , בתחילה שלחתי לו את השירים שחשבתי שראויים להיכנס לספר, כאשר בפועל שלחתי לו את כל השירים כולם , כי לא היה לי הלב לסנן מי מהם, דורי תחילה סינן את השירים, ונשארו השירים שבעיניו היו ראויים להתכנס לספר.
ואז החלו כמה סבבים , שבכל סבב, דורי כותב את הערותיו על כתב היד, ובהתאם להערות מתקנים את השיר, בשיר אחד זה לתקן חריזה, או משקל, בשיר אחר זה לצמצם שורות, כאשר ישנה הסכמה ביננו הדבר הוא קל ביותר, כשלפעמים מתנהל דיון , בחלופת מיילים על שיר מסויים, כיצד יש לתקנו, ברבות מהפעמים הצעתי כמה חלופות לשינויים ודורי בחר את החלופה המתאימה ביותר, ברבים מהשירים , דורי גם "חתך בבשר החי", בתחילה הדבר היה לא פשוט, אך לאחר התבוננות נוספת , ראיתי כמה דורי מדייק כאשר הוא מצמצם את השיר".
ספר השירים שזכה לשם "כשהייתי אני לא הייתי", מגולל את חייו של אידו גרוסמן באופן כרונולוגי – כמעט כמו לידה, צמיחה והתבגרות – כשלא רק התוכן מקפל בתוכו את העובדה הזו, אלא גם אופן העבודה על הספר.
"אחד מהשירים הוא הלחם של שני שירים שאוחדו לשיר אחד", מסביר אידו,"אני לא חושב שאני יכולתי לעשות זאת , אבל לדורי אכן יש את טביעת העין הזו, ועריכתו נעשתה בחן ובחסד. לאחר מכן היה עליי לסדר את השירים, אני בחרתי לסדרם כסדר החיים מלידה ועד המוות, כאשר השיר הראשון עוסק בלידה והשירים בפרק הלפני אחרון עוסקים במוות, כאשר הפרק האחרון הוא אופטימי ועוסק בעתידות.
היה לי הרצון לסיים באופן חיובי, עם תקווה גדולה לעתיד".
מדוע בחרת בשם הזה לספר?
" השאלה הגדולה מה יהא שם הספר, העמידה בפניי שני שמות שהיו המועמדים הסופיים: "מלך אביון" שנלקח מפיוט לראש השנה, ושמו הנוכחי של הספר "כשהייתי אני, לא הייתי" שם שאותו נתתי כי הרגשתי שהוא הנכון ביותר לספר, כאן עזרה חכמת ההמונים, יעל שכנאי , המו"ל של רימונים שאלה את השאלה את חבריה בפייסבוק, ובפער גדול זכה השם הנוכחי של הספר".
מדוע בחרת להוציא לאור ספר כזה חשוף?
"בחרתי להוציא את הספר משתי סיבות עיקריות , האחת, פשוט לתת מתנה לעצמי, זה היה חלום ישן שהגיע זמנו, ויותר מזה רציתי, שזה יתן תהודה וקול, ואולי גם תקווה לאותם אנשים שעוברים את מסלול החיים שלי, או רגעים מורכבים בחיים, בכדי שיבינו שהם לא לבד".
האם אתה כותב עוד חומרים בימים האלה? יש לך תוכניות אומנותיות נוספות?
"כרגע אני לא כותב חומרים נוספים, אבל עד לפני כמה חודשים היתה לנו קבוצה קטנה של כתיבה יוצרת, כאשר כמה חברים לכל מפגש היה נושא, ובכל מפגש היינו מביאים שירי משוררים דנים עליהם ובסוף עושים תרגיל כתיבה , כרגע אני מרגיש "שנגמרו לי המילים" אך אני מאמין שבסופו של יום הם ישובו ויחזרו."
אילו תגובות מרגשות קבלת מקוראים של הספר?
"התגובה המרגשת ביותר שקיבלתי , היא שקראתי לחבר שיר שכתבתי, הראשון של ספרי "הבית שלי קם בצעקה" ואני פתאום שם לב שהוא מתרגש ודומע וחוזר על המילים האחרונות, השיר הזה מאוד נגע לו בלב, וגם אני התרגשתי איתו, התרגשתי שהשיר נוגע בו בצורה העמוקה ביותר.
"חשוב לי להסביר שהספר הזה לא נכתב בחלל ריק , חברים טובים האמינו בכישרון שלי לאורך כל הדרך וגם בזכותם הספר הזה יצא לאור, אז הספר הזה מוקדש גם להם, מכל הלב
בתמונה: אידו גרוסמן מחבר הספר כשהייתי אני לא הייתי, צילום פרטי
